מלחמת ה-7/10 – לאן הולכים מכאן? / ערן עציון

איפה אנחנו עומדים? ולאן הולכים מכאן?

ישראל ספגה את המכה הקשה בתולדותיה. השילוב של ההרס שזרע ניסיון ההפיכה המשטרית, לאחר 16 שנות שלטון נתניהו והרקבת מוסדות המדינה והתודעה הלאומית, עם מתקפת "פרל הארבור" של החמאס מעזה, הביא אותנו לצומת היסטורי מכונן.

השיקום מן הטראומה הלאומית ייארך שנים. השיקום הזה יחייב לא פחות מאשר הקמה–מחדש של המדינה, על מוסדותיה, חוקותיה, ערכיה, גבולותיה וסדרי העדיפויות שלה. כמו שכתב מישהו בטוויטר – הערבים ספגו תבוסות והתאוששו מהן. עכשיו תורנו ללמוד איך עושים את זה….

העם הישראלי חזק ונחוש, ואנחנו נגייס את כל המשאבים הלאומיים, הקהילתיים,המשפחתיים והאישיים, וניבנה מחדש את המדינה והחברה. חשוב להישאר בפרופורציות. זו לא "שואה שנייה", אין עלינו "איום קיומי" חיצוני, ואנחנו חזקים הרבה יותר מכפי שהיינו באוקטובר 1973.

המשימה הדחופה היא ייצוב הקו מול עזה, וגיבוש אסטרטגיה חדשה ונועזת למול המצב החדש. נתניהו אינו כשיר בעליל למשימה הזו, וגם הכניסה של גנץ ואייזנקוט לתוך מיבנה עקום ומסורבל של "קבינט מלחמה" תחתיו, לא תשנה מהותית. המיבנה של שני קבינטים הונדס ככה שנתניהו ימשיך לנהל את שניהם כרצונו, ובניגוד עניינים פלילי מול האינטרס הלאומי.

האשליה שיש מהלך צבאי כלשהוא, ובוודאי מהלך מהיר, ש"יאזן" את התמונה וימחק את המפלה ואת ההשפלה – היא לא רק מנותקת מהמציאות אלא מסוכנת ממש.

זוכרים את המושג "תמונת–ניצחון"? חמאס השיג מיליון תמונות ניצחון, וגם תמונות של כל מנהיגי חמאס מתים, וכל טילי חמאס מושמדים, לא ישנו את התמונה הגדולה.

ולא, תמונות של עזה "משוטחת", חרבה, "עיר אוהלים"? גם הן לא ישנו את התמונה, ונזקן יעלה על תועלתן. כפי שלמדנו ממלחמות העבר, ובעיקר ממלחמת לבנון השנייה ומלקחי ועדת וינוגרד – שלבי ההחלטה על יציאה למלחמה הם קריטיים להצלחתה או כישלונה. הגדרות מטרות המלחמה, בחינת חלופות בראייה רחבה, כולל חלופות מדיניות, וידוא ההתאמה בין המטרות לאמצעים, וידוא כשירותו של צבא היבשה למשימותיו, כל אלו הם בגדר תנאים הכרחיים לפני יציאה למלחמה.

בשלב הזה התנאים הללו לא מתקיימים.

הגדרת מטרת המלחמה שהציגו ראש הממשלה, שר הביטחון והשר ללא תיק גנץ "נימחה את חמאס מעל פני האדמה" איננה עומדת במבחן הסבירות, והיא בלתי ניתנת להשגה. שליחת צה"ל למלחמה על בסיס כזה היא מתכון לכישלון ולאסון רב–מימדי, המשך האסון שאליו כבר הביאו אותנו תהליכי קבלת ההחלטות של נתניהו וממשלתו.

חובתם של מקבלי ההחלטות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי הבכיר, לא להיחפז ולא לתת לשיקולים זרים להכתיב את מהלכיהם. זאת בפרט בהתחשב באי–האמון הגורף, העמוק והכואב שחשים מרבית אזרחי המדינה כלפי ראש הממשלה וכלפי הממשלה שהביאה עלינו את האסון הנורא בתולדותינו.

כן, העם הישראלי מתאחד בעת צרה, וגילויי האחדות וההתגייסות האזרחית והצבאית מפעימים ומרגשים. אולם אל לממשלה לטעות ולחשוב שיש לה מנדט ציבורי נרחב למימוש מהלכים בלתי שקולים או מישאלות–לב מנותקות מן המציאות הקשה.

כיבוש רצועת עזה הוא מהלך בעל משמעויות היסטוריות, שיהיה כרוך במחירים כבדים ביותר, ואין לבצעו ללא תוכנית מדינית–צבאית מלאה, מקצועית, מגובה בתמיכה אמריקנית, מצרית, בינלאומית ואזורית. "מחיקת חמאס" איננה אפשרית. "מיטוט שלטון חמאס" הוא מטרה אפשרית, אך היא מחייבת הגדרות מדויקות ותכנון מבצעי ומדיני קפדני, מותאם לנסיבות החדשות–לחלוטין שנוצרו, תכנון המחייב זמן ממושך.

תכנון זה חייב לתת מענה לשאלה "מי ישלוט ברצועת עזה בתום המערכה"?

אסור בשום אופן להשאיר שאלה זו "ליום שאחרי". זהו מירשם לשקיעה בבוץ העזתי, כפי שישראל שקעה בבוץ הלבנוני לאחר מלחמת לבנון הראשונה, אך הפעם בתנאים קשים בהרבה.

תכנון זה חייב להידרש לעובדה כי כניסה קרקעית לעזה מגדילה מאוד את הסבירות לפתיחת חזית נוספת בצפון, על כל המשתמע מכך.

אמירות כגון "חייבים לפעול עכשיו, כל עוד יש לנו לגיטימציה בינלאומית" הן שקלול מוטעה ומסוכן. יש לישראל לגיטימציה בינלאומית מתמשכת לפעולות העולות בקנה אחד עם האינטרס האמריקני והבינלאומי. ואין לישראל לגיטימציה אמריקנית ובינלאומית לפעולות חסרות–אבחנה כמו "השטחת עזה" או "הרעבת שני מליון עזתים.

ארה"ב התגייסה לתמוך בישראל בצורה חסרת תקדים, ושלחה נושאת מטוסים וצי מלווה, המהווים הרתעה משמעותית מול חיזבאללה ומול איראן.

במקביל, ארה"ב דורשת מישראל לא לבצע מהלכים חפוזים ולא מתואמים בעזה או מול חיזבאללה או מול איראן. ארה"ב גם מודעת מאוד לתפקידה של רוסיה, ולכך שיש לה אינטרס בהתלקחות רב–זירתית שתסיט משאבים וקשב אמריקני למזרח התיכון, על חשבון אוקראינה. הדעת נותנת כי מזכיר המדינה בלינקן יאמר היום למארחיו דברים ברוח זו.

המשבר הלאומי הנורא הוא גם הזדמנות. הזדמנות ליצירת מצב חדש ברצועת עזה, ולסלילת הדרך לטיפול יסודי בסכסוך הישראלי פלסטיני, ובסכסוך הישראלי–ערבי. אם ערב האסון היו ישראל, ארה"ב וסעודיה בדרך לשרטוט–מחדש של המזרח התיכון, בהמשך להסכמי אברהם, המצב החדש מחייב חשיבה מחודשת ורתימת סעודיה למהלך אזורי ובינלאומי נרחב. הוצאת חמאס ממתחם הלגיטימיות והפיכתו ל"תואם–דאעש" היא מטרה שסביבה ניתן וצריך ליצור קואליציה אזורית ובינלאומית חדשה. פירוק הציר איראן–חיזבאללה–חמאס וג'יהאד איסלמי הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל, של סעודיה,של מצרים, של ירדן ושל כמעט כל מדינות ערב. זהו גם אינטרס אמריקני, אירופי ובינלאומי. מהלכים כאלה מחייבים עבודה מדינית מקצועית ומורכבת, ושילוב המהלכים הצבאיים בתוך מסגרת מדינית–אסטרטגית חדשה ויצירתית.

ישראל ניצבת בפני החלטות מכריעות, כאשר בהנהגתה מכהן ראש ממשלה האחראי לאסון הנורא בתולדותיה, וקבינט שרוב חבריו לא שירתו בצה"ל, אין להם נסיון מדיני–בטחוני, וחלקם מונחים על ידי הזיות משיחיות–דתיות קיצוניות, ותפיסות גזעניות. גם אחרי כניסת "המחנה הממלכתי" לממשלה כשרים ללא תיק, היא איננה יכולה לצפות לאמון ציבורי נרחב. להיפך. חובת ההוכחה עליה, ולפי שעה היא בגדר ממשלה נבצרת ולא מתפקדת.

קבלת החלטות נמהרות תחת אש, שתהיה חשודה בשיקולים זרים ובהליכה אחר משאלות–לב לא ריאליות, תהיה בכייה לדורות. חובה להימנע מכך.

דרך הפעולה המיטבית בנסיבות הקשות הללו היא ייצוב הקו מול עזה, וטיפול בשבויים ובחטופים על ידי משא ומתן מהיר ככל הניתן, גם תוך תשלום מחירים כבדים. מניעת פתיחת חזית נוספת בצפון, וכניסה לתהליך תכנון אסטרטגי עמוק, בשאיפה לא תחת אש.

בהקדם האפשרי נדרשת החלפה של ראש הממשלה והממשלה. אי אפשר "להמתין לסוף המלחמה", משום שאסור שאת המלחמה ינהלו האחראים לאסון. ברור גם האבסורד שבדבר. לנתניהו יש אינטרס מובהק להאריך את המלחמה ואת מצב החירום ללא סוף, אם בכך הוא מבטיח את המשך שלטונו.

את החלפת הממשלה ניתן לבצע בבחירות כלליות, שיוצמדו לבחירות לרשויות המקומיות. יש לקבוע תאריך מוסכם לבחירות הללו, מוקדם ככל האפשר, מיד עם פתיחת מושב הכנסת.

במקביל, יש להביא להחלפת נתניהו בכל דרך חוקית מהירה ככל הניתן, ויש למנוע ממנו לקבל החלטות היסטוריות העלולות להעמיק את החורבן הלאומי שכבר המיט עלינו. נתניהו עסוק 24/7 בהישרדותו הפוליטית האישית, והיום כבר ברור לרוב העם שיש סתירה עמוקה בין הישרדותו זו לבין הבטחון הלאומי של כולנו.