בהתחלה, הם רצו שליטה מוחלטת במינוי השופטים לעליון. אח"כ, יריב לוין הודה שמדובר בעצם בדיקטטורה, שבה רשות אחת שולטת ברשות אחרת. גורמים אחרים רמזו שההצעה הקיצונית הזו נועדה רק לצרכי פשרה, ובשטח התחילו להתרוצץ מתווים שונים ומשונים, לשינוי הרכב ועדת השופטים. המטרות נשארו דומות: למנוע את מינויו המיועד של השופט יצחק עמית לנשיא העליון לאחר פרשיתה הקרובה של הנשיאה חיות, ולאפשר לקואליציה (שמונהגת כזכור על ידי נאשם בפלילים) השפעה גדולה יותר על בחירת השופטים על ידי נטרול זכות הווטו שיש להם כיום.
ההצעה האחרונה, שצפויה לפי ההערכות לעלות במושב הכנסת הקרוב, מבוססת על הרכב של 3 שופטים, 3 חברי קואליציה, ו-3 חברי אופוזיציה – כאשר כל מינוי ידרוש רוב של 7 מ-9 החברים. השינוי העיקרי בהשוואה להרכב הנוכחי הוא הוצאת 2 חברי לשכת עורכי הדין, לטובת 2 חברי אופוזיציה. שינוי משמעותי נוסף הוא שנשיא העליון ייבחר בהצבעה שדורשת רוב ולא באופן אוטומטי, בהתאם לוותק, לפי הנוהג כיום. שינוי נוסף הוא הגדלת הרוב הדרוש למינוי שופטים לבתי המשפט המחוזי והשלום, מ-5 ל-7 (כלומר מתן זכות וטו לפוליטיקאים).
האם זו הצעה טובה יותר? מה הפגמים בה? ביקשנו מפרופ' ברק מדינה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לנתח את הבעיות בהצעה (על סמך הפרסומים בתקשורת לגביה, ובהתחשב בכך שלא כל פרטיה ידועים, והיא עדיין לא הוגשה כלל לכנסת):