תפריט
מר פוגל שלום,
אנא קרא את סיפורי האישי:
בינואר 1991 ערב מלחמת המפרץ, נדרסה גיסתי בדרך לאיסוף ערכת המגן והיא רק בת 23.
מלחמת המפרץ תפסה אותנו במצב נפשי קשה. יושבים שבעה בחדר האטום, סבתא, אם צעירה ותינוקת בת 4 חודשים שנדרשנו לשים אותה באקווריום פלסטי נגד גזים.
היא לא זזה, האם היא נושמת? ישנה?
למחרת קיבלתי צו 8 וללא היסוס התייצבתי באמצע השבעה, מפקד החתום על שלום חייליו, חייב להיות איתם.
גויסנו לשמור על קו התפר, בין חוסן בתיר בואכה ביתר עלית. החדר האטום שלנו היה אוהל 12, ללא חימום בינואר.
התינוקת גדלה והלכה כמו אחותה הצעירה, אמא שלה ואני, לשנת שירות לפני הצבא וכמובן צבא מלא, מלא. (מכיר את הביטוי הזה?)
משפט זה הוספתי כדי להדגיש שבתי איננה מאלו היכולים להיקרא 'בוגדים'.
בינואר האחרון ילדה את נכדי הראשון מעיין.
שאלתי אותה בצחוק: 'האם מעייני מיועד ל-669 או חננה ב-8200?'
היא ענתה לי בשיא הרצינות: 'אבא, הוא לא יהיה בצבא, אנחנו לא נהיה פה'.
הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף לפרצוף.
למחרת, כמו אז ב-91 לקחתי צו 8, עליתי על מדים (חולצת תותחנים למען דמוקרטיה), כובע, התחמשתי בדגל המדינה ודגל החיל ויצאתי לרחובות.
אני נמצא כל שבוע מול ביתך, אני לא מפגין. אני נלחם בך ובשכמותך על הזכות, והחופש של נכדי להיות בעל חשיבה חופשית, גם אם היא תהיה שונה משלי.
עופר בלבן בוגר כחייל וקצין בגדוד 334, אותו אתה כל כך מכיר.
