חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שווה לקרוא: מאחורי הקלעים של אירועי יום כיפור

אורלי בר לב כותבת:

שלושה דברים דרמטיים קרו ביום הכיפורים הזה:

1. נחשפה תכנית סדורה של קיצוניים להשתלטות כפייה דתית והדרת נשים, על המרחב הציבורי בשורה של מרחבים חילוניים ליברליים.

2. המשטרה לא אכפה את פסיקת בג”ץ ולמעשה פעלה בניגוד לפסיקת בג”ץ – והגלישה הזו של המשטרה מאכיפת הדין וקיום הדין, הוא אירוע כולל, מתמשך ומתפתח, שדורש טיפול הרבה מעבר לאירוע הנקודתי הזה.

3. הציבור הליברלי – דמוקרטי הפסיק להוריד את הראש, וללא אלימות אך בנחישות ונחרצות, פעל להשיב את המרחב הציבורי לערכי החופש והשוויון.

צריך להבין מה קורה כאן:
התכנית הסדורה להשתלטות דתית על המרחב הציבורי – מתרחשת בשל הרוח הגבית שמקבלים הקיצוניים והמשיחיים מהממשלה שבה יושבים נציגיהם;
המשטרה שפעלה בניגוד לפסיקת בג”ץ, מקבלת גיבוי/הוראות מהשר הקיצוני משיחי הממונה עליה;
כל מה שאנחנו רואים זה חלק מההפיכה המשטרית הדיקטטורית והמשיחית. הכל זה חלק מתכנית סדורה להפוך את ישראל לדיקטטורת הלכה מושחתת.
הכל קשור בכל.
הסטטוס קוו פורק מזמן ע”י הקיצוניים, האדמה רועדת, השינויים בחברה הישראלית טקטוניים, וכך גם ההתעוררות המדהימה של ציבור ענק, שישן הרבה שנים, אבל עכשיו הוא ער, מפוכח, נחוש, ולא מתכוון לוותר על ישראל ליברלית דמוקרטית וחופשיה.

און אזריאל כותב:

פרקטיקת המתנחלים מגיעה ללב תל אביב, וזו השיטה:

1. יצירת מקור לחיכוך – הקמת מאחז בלב אזור שלא רוצה בהם על ידי שימוש במכבסת מילים אידיאולוגית- בשטחים זה “ישוב הארץ”, בתל אביב זה “קירוב לבבות”

2. התקרבנות כאשר יש חיכוך – בשטחים זורקים עליהם אבנים, בתל אביב יצעקו להם בושה.

3. ניצול החיכוך שהם יצרו בשביל להגביר את ההשתלטות- בשטחים זה תירוץ להפיכת המאחז להתיישבות קבועה, בתל אביב זה יהיה תירוץ להעביר הצעת חוק לתפילות בהפרדה במרחב הציבורי.

אורלי הראל כותבת:
הפרדה מגדרית במרחב הציבורי בישראל אסורה* – על קצה המזלג משפטי ראשית, חשוב להדגיש כי האיסור המפורש בדבר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי בישראל, איננו חל רק בתל-אביב, אלא בכל הארץ. האיסור בדבר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי נגזר מהחוק ומהפסיקה.

בינואר 2012 מינה היועץ המשפטי לממשלה צוות משרדי בנושא “תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי”, במרץ 2014 החליטה הממשלה על יישום ההמלצות. נקבע כי חל איסור בדין על רשות שלטונית להנהיג במישרין או בעקיפין הפרדה בין גברים לנשים, שיש בה “פגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכויות היסוד החוקתיות לכבוד האדם ולשוויון”…

על כל אחת מהרשויות הציבוריות הנוגעות בדבר לפעול באופן מהיר, יעיל ונחרץ להפסקתם של ביטויי ההפרדה והאבחנה בתחום אחריותה או השפעתה. יצוין כי חובה זו חלה בעוצמה זהה על הרשות הציבורית בכובעה הרגולטורי, כאשר ההפרדה היא תוצאה של פעולתם של גופים פרטיים הפועלים מכוח זיכיון או רישיון מאת המדינה או רשות ציבורית אחרת אשר הרשות אחראית להענקתם. במצב דברים זה על הרשות הציבורית להפעיל את מלוא האמצעים החוקיים העומדים לרשותה כגורם מפקח ומאסדר כדי לביא להפסקתה של כל צורת הפרדה והבחנה המהוות, כאמור, הפליה”.

כך מפורט בבג”ץ 3865/20 שוקרון נ’ המועצה המקומית קרית ארבע על ידי כב’ השופט גרוסקופף (כפי שצוטט בפסק דינה של כב’ השופטת הדס עובדיה בעתירה של תנועת “ראש יהודי” עת”מ 38202-09-23 פורום חירות וכבוד האדם בישראל ואח’ נ’ תל אביב יפו): “נקודת המוצא לדיון היא ששירות לציבור צריך להיות מוענק בישראל על בסיס שוויוני, “בלי הבדל דת, גזע ומין” כלשון ההצהרה במגילת העצמאות. כך הוא, מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א – 2000. כשמדובר בהספקת שירות ציבורי על ידי גורם פרטי; וכך הוא מקל וחומר כשמדובר בהספקת שירות ציבורי על ידי רשות ציבורית, הכפופה לא רק להוראות חוק איסור הפליה, אלא בראש ובראשונה לעקרונות המשפט הציבורי (בג”ץ 637/89 “חוקה למדינת ישראל” נ’ שר האוצר, בג”ץ 205/94 נוף נ’ מדינת ישראל-משרד הביטחון; עע”ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ’ עיריית ירושלים; בג”ץ 3815/08 מג’ס נ’ שר החקלאות). גם בבג”ץ 8010/16 ברזון נ’ מדינת ישראל כב’ השופט אלרון קבע: “נקודת המוצא היא כי שירותים ציבוריים יינתנו על בסיס שוויוני. זאת, בין היתר לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א–2000, החל הן על גורמים פרטיים, הן על הרשויות הציבוריות, הכפופות גם לעקרונות המשפט המנהלי האוסרות על הפלייה. בכלל זה, בהתאם לסעיף 3ג1 לחוק איסור הפליה, “קביעת תנאים שלא ממין העניין” תהווה הפלייה – ועל כן על דרך הכלל, ובכפוף לחריגים הקבועים בחוק, הפרדה במתן שירות ציבורי על בסיס דת, גזע או מין, תהווה הפלייה אסורה. טעם מרכזי לאיסור על הפרדה בין נשים לגברים במתן שירותים ציבוריים, הוא כי היא מבשרת על פי רוב על פגיעה בשוויון – הן בצד מקבלי השירות, הן בצד ספקי השירות אשר ההפרדה נכפית עליהם על ידי מעסיקם”.

כפי שנפסק לא אחת השוויון בין המינים הוא נדבך מרכזי של עיקרון השוויון המעוגן בדברי חקיקה ובפסיקת בית המשפט העליון. כך, גם מתואר בפסיקה של בית משפט העליון ביושבו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שניתן ב 22.9.23 על ידי כב’ השופט עמית, כב’ השופט אלרון וכב’ השופט כבוב. “ברירת המחדל היא איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ואין כמו כיכר דיזינגוף להמחיש מרחב ציבורי מהו.

ככלל, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי מתקשרת בתודעה לאיסור הפלייה, לפגיעה בשוויון ולהדרת נשים במרחב הציבורי: “המונח ‘הדרת נשים’ עניינו בהפליה גורפת על בסיס מין, אשר המאפיין המרכזי שלה הוא דחיקת רגליהן של נשים בשל עצם היותן נשים – מן האפשרות לקבל שירותים ציבוריים, לקחת חלק בפעילות ציבורית, או לשהות במרחב הציבורי” (ע”פ 5338/17 אבוטבול נ’ פיליפ, לפסק דינו של כב’ השופט מלצר). הייתה זו המדינה (משטרת ישראל) שהתחייבה להפסקת פרקטיקה של הצבת גדרות ואכיפת הפרדה בין נשים לגברים בחג הסוכות בשכונת מאה שערים, התחייבות שהובילה למחיקת עתירה שהוגשה בנושא (בג”ץ 7521/11 עזריה נ’ משטרת ישראל). ולענין העיר תל-אביב, ברירת המחדל של איסור הפרדה מגדרית באה לידי ביטוי בנוהל מס’ 869 “שימוש במרחב הציבורי” מיום 13.12.2018 של עיריית תל אביב ביחס למקרקעי המרחב הציבורי בתחומה. כאמור, הפליה”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן