התעסקנו בשעות הראשונות רק בלתת מידע למשטרה, במקום שהם יביאו לנו
המוקד הטלפוני לא היה קיים. הוא ביקש מידע. הוא הפך להיות מודיעין לקבלת מידע בלבד. לא היה שום נציג באותו יום בטלפון. כל מי שפנינו אליו. פנינו גם לפיקוד העורף. הלכנו לנקודת משטרה וישבנו שם. שום דבר, כלום. הגענו בערב ללהב 433.
כל הזמן לוקחים ממני מידע. אני נאחז בעדים שיש עוד סיכוי, ובעצם כבר לא היה שום סיכוי. לפי מה שאני הבנתי, כבר באותו יום הבת שלי הייתה מתה…
עדות קורעת לב של עוזי ומירב בן רובי, הוריה של עדן שנרצחה במיגונית ליד בארי.
״אני עם המשטרה על הקו״, ״שיבואו פליז. הם באים?״
מתו כמו עכברים, קרוב לארבעים אנשים במיגונית אחת זרוקים אחד על השני, שמתפללים שאלה שלמעלה ימותו כדי שאלה שלמטה יוכלו לשרוד.
העדויות של ההורים השכולים ושל הניצולים מהנובה מראות שוב ושוב שההוראות של המשטרה הביאו בסופו של דבר למלכודת מוות לניצולים מהמסיבה.
— Restart Israel (@restart_israel) September 26, 2024
תקשיבו לשיחה האחרונה של עדן בן רובי ז"ל עם אמא שלה pic.twitter.com/Vvybbi0SR0
הם הגיעו לאופקים למחסום משטרתי שהפנה אותם חזרה
מירב: אני עשיתי תחקיר. אני חוקרת את הרצח של הבת שלי לבד. אני פשוט יצאתי לשם בשש בבוקר, עשיתי בדיוק את מה שהיא עשתה.
עוזי: לפי הסרטונים שיש לנו.
מירב: יש לה סרטון שהיא מצלמת כשהיא נוסעת בנסיעה, והיא מצלמת שהיא עוברת את המיגונית של רעים מצד שמאל. הם פנו מהמסיבה ימינה כי ככה הנחו אותם.
עוזי: הם קודם יצאו שמאלה, הכביש חסום, אמרו להם לא. נסעו לצד השני לכיוון אופקים.
מירב: במסיבה היה כרוז שאמר לא לפנות שמאלה לכביש 4, הכביש חסום, תפנו ימינה. וכך התחיל הפקק, כולם פנו ימינה. בגלל שעדן הגיעה כמעט אחרונה למסיבה הרכב היה קרוב והיא הצליחה לצאת. אנחנו רואים בסרטון שלפני שהיא הגיעה למיגונית, זה היה ישר אחרי האזעקה, 6:40, הם פנו ימינה, עברו את המיגונית של רעים, המשיכו ישר. היא גם אומרת בסרטון ״סע סע״ לבן הזוג שלה.
עוזי: את מדלגת על זה שהם הגיעו לאופקים.
מירב: הגיעו לשם, והם הגיעו למחסום משטרתי.
עוזי: אמרו להם לא להיכנס, ואז הם הסתובבו ונסעו חזרה לכיוון רעים, ראו את המיגונית של רעים מצד שמאל. אחר כך הגיעו למחסום השני, ולא הייתה להם ברירה וחזרו למיגונית בבארי. המשטרה לא נתנה להם לצאת מכביש 232.
מירב: זה נשמע לכם הגיוני?
עוזי: ידיד של עדן שהיה ברכב אחר שפרץ את המחסום המשטרתי ונסע לאופקים, שרד.
אמרו להם לא להיכנס, ואז הם הסתובבו ונסעו חזרה לכיוון רעים, ראו את המיגונית של רעים מצד שמאל. אחר כך הגיעו למחסום השני, ולא הייתה להם ברירה וחזרו למיגונית בבארי. המשטרה לא נתנה להם לצאת מכביש 232.
היה איזה אבא שחילץ. לא מישהו מהצבא או מהמשטרה
הראשון שהגיע עם הבן שלו היה אבא. הוא בדק לכל אחד ואחד שם דופק, ולמי שהיה דופק הוא פשוט הוציא אותו והכניס שבעה-שמונה לרכב שלו ונסע. אם לא האבא הזה, גם הם היו מתים. פשוט הציל אותם
שלמה אהרונישקי: מישהו מהמיגונית ניצל? דיברתם איתו?
עוזי: כן, הייתה אצלי בבית לפני שבוע, הסבירה לנו הכול באומץ. זה היה לא קל בכלל לה לספר את מה שקרה, ולנו לשמוע את מה שיש לה לספר. זה היה מאוד קשוח. זוועה. האבא חילץ, היה איזה אבא שחילץ. לא מישהו מהצבא או מהמשטרה. הראשון שהגיע עם הבן שלו היה אבא. הוא בדק לכל אחד ואחד מהנרצחים שם דופק, ולמי שהיה דופק הוא פשוט הוציא אותו והכניס שבעה-שמונה לרכב שלו ונסע.
מירב: אם לא האבא הזה, גם הם היו מתים. פשוט הציל אותם, כי בעצם הגיעו אליהם רק בלילה הבנתי, להוציא את הגופות.
שלמה אהרונישקי: שוטרים?
מירב: לא יודעת, צבא. בלילה.
עוזי: יש לנו את הסרטון מהמיגונית שמוציאים את הגופות באור יום, וזה חיילים.
בלבלו לי את המוח בטלפון. טרטרו אותי סתם
מירב: מ-8:02 שניתק הקשר עם עדן, והיא כבר לא הייתה זמינה, בשעה חמש בבוקר שלמחרת ראינו את הטלפון של עדן זז. חמש לפנות בוקר של ה-8.10. נשבעת, חשבתי מחבל. עוד לא ידענו מה קורה, חשבנו מחבל לקח אותה. אני מתקשרת שוב למשטרה.
עוזי: לא ידענו, אמרנו אולי. לא יודע, לא מסתדר.
מירב: אמרנו עדן לא תיתן את הטלפון שלה לאף אחד, היא תמיד צמודה אליו, ואנחנו רואים שזה זז. לא היה עם מי לדבר מהמשטרה, אז אמרתי לעוזי אתה נוסע אחריה, לא אכפת לי.
עוזי: התקשרנו למשטרה ואמרנו שאנחנו רואים את הטלפון בתנועה, נתנו את המספר, לעשות איכון. אני אומר לה באיזה צומת נמצא הרכב. היא אומרת לי אני שולחת ניידת. תוך כדי אני יוצא מהבית, אני רואה ניידת מולי בצומת. אף אחד לא הגיע לשם. בלבלו לי את המוח בטלפון. שום דבר, נתנו לי סתם, טרטרו אותי סתם. בעצם כשהגעתי לשורה נכנסתי פנימה איכשהו, בהתחלה לא נתנו לי להיכנס, הסברתי להם את המצב אז נתנו לי להיכנס. נכנסתי עם הרכב עד לנקודה שאמרו לי לעצור, עמדתי ופתאום אני רואה במרחק 100 מ׳ שתי משאיות מאוד גדולות ברוורס ושמוציאים שקים לבנים. ככה אני הבנתי. אני חזרתי הביתה וישר סיפרתי למירב בבכי, ואז חברים ניסו לנחם אותנו.
העדה: מה פתאום, זה בסיס צבאי, לא קשור אלינו, אנחנו אזרחים.
העד: אנחנו נאחזים באדים, ולא היה שום דבר. לא היה עם מי לדבר. עוד ביום השני על המשטרה אני פחות כועס. אבל ביום הראשון כשיודעים כבר מהצבא מלפנות בוקר שכבר קורה משהו, בוא נגיד לא בשלוש ארבע וחצי, אבל בחמש וחצי אתם כבר יודעים שקורה משהו, תסגרו את המסיבה. למה לקחת סיכון? למה אף אחד לא יודע שיש מסיבה?
ביום הראשון כשיודעים כבר מהצבא מלפנות בוקר ש קורה משהו, בחמש וחצי אתם כבר יודעים שקורה משהו, תסגרו את המסיבה. למה לקחת סיכון? למה אף אחד לא יודע שיש מסיבה?
אף אחד לא לקח אחריות באמת. אף אחד לא לקח אחריות
המודיעין הרג את הבת שלי
— Restart Israel (@restart_israel) September 26, 2024
זו בגידה של המדינה. אם היתה לי אפשרות הייתי לוקח את החפצים שלי ועף מהמדינה
מירב ועוזי בן רובי, הוריה של עדן ז״ל שנרצחה במסיבה ברעים.
עכשיו בוועדת החקירה האזרחית pic.twitter.com/13rWAmZqBM
עד היום אין לנו אפילו תשובה אחת. אף אחד לא פנה אלינו. אף אחד לא לקח אחריות באמת. אף אחד לא לקח אחריות.
שלמה אהרונישקי: מישהו בקשר אתכם?
עוזי: אף אחד לא בקשר איתנו. ביטוח לאומי וזהו.
מירב: שעושים עבודה נפלאה.
עוזי: וזהו. אף אחד אחר. העירייה וביטוח לאומי עושים עבודה שאפו. אין לי מה לומר. מהשאר? אף אחד. אם זה המשטרה פונה אלינו תבואו לתת עדות, מהצבא לא קיבלנו שום שיחה בחיים, ושום גורם מדיני לא פנה אלינו בחיים. אולי הנשיא בגלל שמירב יצרה איתו קשר, אז דרך הנציגים שלו. אבל באמת באמת שום דבר, לחלוטין. מקופחים לגמרי מהצד הזה.
אנחנו בית פתוח לחלוטין, ולכל החברים והמשפחה יש קוד לדלת, היו לנו חיי חברה וואו. חיינו טוב, נסענו, בילינו, קנינו, צחקנו. הכול עכשיו זה רק חומרים. הבית שומם.. אני מחכה רק ל-7 באוקטובר כדי שנוכל להציע את הבית למכירה, שאני אוכל לברוח משם, כי הזיכרונות פשוט גומרים אותנו.