לקט מהסטורי של הצלמת אלכס פרפורי באינסטגרם, 8.4.23
תפריט
את אופיר בית אריה ז"ל הכרתי כילדה קטנה. הוא התגורר מאה מטר מבית ילדותי והיה חבר טוב של אחד מאחיי הבוגרים. תמונת אחותו בסטורי של alexfarfuri תפסה אותי כמו צביטה בסרעפת.
אחותו של אופיר בית אריה היא אחת ממאות הורים, אחים וילדים שכולים, שיוצאים מתחילת המחאה להפגין בשם הנופל. כך גם טילדה ואמירם גולדין, שנושאים בכל ההפגנות שלט עם תמונת בנם עמרי ז"ל, ועוד רבים אחרים.
במכתב שהעלו לרשת (כאן) שואלות המשפחות השכולות:
"אנחנו שואלים את עצמנו – מה הציווי המוסרי והערכי אשר הפקידו בידינו בנינו ובנותינו? האם תפקידנו לשמש כניצבים סטטיים במחזה אימה שנכתב על ידי ממשלת ישראל? באיזה צד של ההיסטוריה נעמוד?"
בפוסטים ברשתות החברתיות ובקבוצות שהקימו המשפחות השכולות, מתקיים דיון סוער בנושא הגעת הפוליטיקאים אל בתי הקברות הצבאיים ביום הזיכרון הקרוב, בעת שהם מחלישים את כוח ההרתעה של מדינת ישראל, מרסקים את הדמוקרטיה בשמה יצאו בניהם, ילדיהם ואחיהם לקרב ומייצרים סיכון בטחוני שלא הם ישלמו עליו את המחיר: "אנו אחוזי חרדה, מכך שרבבות משפחות יצטרפו למעגל השכול כתוצאה מהתנהגות חסרת אחריות זו. אנחנו מתכווצים בקרבנו מכך שרבים מבין אלה שנוהגים בחוסר אחריות פושעת, מעולם לא ראו שדה קרב מהו ומעולם לא חוו את מחירו הקשה, בניהם ובנותיהם מתחמקים משירות צבאי ובשעה שאת המחיר, מחיר הדמים, הם ישלמו באמצעות דמם של אחרים".
חשוב לומר: חלק מהדיון נסוב סביב התחשבות ביום החשוב הזה גם במשפחות, שנוכחות הפוליטיקאים חשובה להם. "לא נצעק בושה", אומרת אחות שכולה באחד הדיונים, "אני מציעה שפשוט נזעק את כאבינו".
תגובה אחת
מדוע אתם מערבים פוליטיקה זולה עם הנופלים. גם אני אח שכול ממלחמת ההתשה. נכון הם ציוו לנו את החיים במותם. אבל לא את הדמוקרטיה. גם אני יכול להפגין על קו בר-לב המפורסם, שלא היה שווה מאומה לכן נפלו לנו חיילים יותר מאשר מלחמת ששת הימים, ואחי ז"ל ביניהם. זה שאתם הכנסתם את הפוליטיקה לכל מקום אפשרי ניחה, אבל לא ליום הזכרון. תמיד באו פוליטיקאים למרות הדעות השונות בינינו ולא פצינו את פינו.