חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מול הכוחנות והדורסנות של הימין תנועת המחאה היא התקווה – דויד גרוסמן

״…ואז הגיעה ההפיכה המשטרית, וישראל החלה לאבד את התנועה החופשית וההרמונית שיש לגוף בריא. כל מה שהיה טבעי ומובן מאליו לרוב אזרחיה — ההזדהות עם המדינה, ההשתייכות הכמו משפחתית אליה — כעת מהוסס, מנוקב בחרדות וברתיעות. התהליך אמנם התחיל לפני ההפיכה, אבל היא שגרמה לו להתפרץ בעוצמה שכזו ולשנות לחלוטין את המציאות.״


כמה חיכינו לקול הצלול והמדוייק של דויד גרוסמן, והנה הוא בא. במאמר קטן בהארץ ביום שישי 25.8.23 ואנחנו מעלים אותו כאן כדי שישאר בדברי הימים של המאבק ההיסטורי נגד ההפיכה המשטרית:


 

״להוויה הישראלית, מראשיתה, היה אופי של הֶזנק. מן הציווי הראשון של “לך לך” היתה בה תנופה של חידוש, של לקראת, של יזמות והמצאה ויצירה. ישראל ידעה תקופות קשות וסכנות קיומיות, אבל הרוח שפיעמה בה היתה של מדינה תוססת, קורנת מקוריות, לא צפויה, שיכולה להמריא לשיאים חדשים בכל תחום.

ואז הגיעה ההפיכה המשטרית, וישראל החלה לאבד את התנועה החופשית וההרמונית שיש לגוף בריא. כל מה שהיה טבעי ומובן מאליו לרוב אזרחיה — ההזדהות עם המדינה, ההשתייכות הכמו משפחתית אליה — כעת מהוסס, מנוקב בחרדות וברתיעות. התהליך אמנם התחיל לפני ההפיכה, אבל היא שגרמה לו להתפרץ בעוצמה שכזו ולשנות לחלוטין את המציאות.

כעת מתרחש בישראל תהליך של התערערות והתפוררות. של ריסוק ההסכם החברתי והיחלשות הצבא והכלכלה. ולא זו בלבד שנבלמה התנועה קדימה, הולכת ומתחזקת התנועה אחורה, אל תפישות שמרניות של אפליה וגזענות. אל הדָרה של נשים ולהט”בים וערבים. אל בוּרוּת ונבערות כערך.

וכפי שיקרה לא פעם בגוף חולה, עוד ועוד פגעים תובעים טיפול מיידי. אל פני השטח של התודעה הישראלית צפים ועולים המשמעות וההשלכות — וגם המחיר האמיתי — של מחלת הכיבוש הכרוני; של היחסים המעוותים בין הרוב החילוני והמיעוט החרדי; וגם עם הציבור החרד”לי, המסוכן ממנו בעוצמת השפעתו הקיצונית; ושל היחסים הנפיצים של המדינה עם המיעוט הפלסטיני הגדול שבה ועם המצב האסוני שלו, ועוד כהנה וכהנה.

כל אחד מהתחלואים האלה די בו כדי לשבש, או אפילו לשתק, את קיומו הטבעי והבריא של הגוף הנושא אותם — מדינת ישראל.

64 חברי כנסת ורוב בוחריהם לא יסכימו אתי, כנראה, אבל גם הם, אם תודעתם אינה נעולה הרמטית, יתקשו להכחיש שתחושות החוסן והעוצמה הכמעט בלתי מוגבלת של ישראל, שוב אינן מוגנות מספקות וסדקים וחרדות.

לראשונה זה שנים התחילו הישראלים להרגיש מה פירושה של חולשה. לראשונה — אולי מאז מלחמת יום כיפור — פגשנו בתוכנו את החלחול הדק של הפחד הקיומי. הפחד של זה שגורלו אינו נתון בידיו שלו בלבד. הפחד של החלש. ואף ש”עם הנצח לא מפחד”, בכל זאת מבהיל להודות, שהפחד כעת אינו רק תגובה טבעית מול איום חיצוני. שמהרסינו ומחריבינו מתוכנו יצאו.

מעניין: דווקא אלה שמייצגים, בעיני עצמם, את הישראליות החזקה, הבוטחת והכוחנית, מעוררים כיום בישראלים תחושות “גלותיות” של פחד, חולשה ואיום.

כמו הולך־על־חבל שפתאום התחיל להביט אל נעליו, ואז אל התהום, אנחנו נעשים מודעים הרבה יותר לתחושת השבריריות של קיומנו כאן. לאימת החלוף. לתחושת הקרקע שנשמטת מתחת לרגליים. פתאום שום דבר אינו מובן מאליו. לא הרֵעות, לא רוח ההקרבה, לא “צבא העם”, לא הערבות ההדדית, לא ולא ולא. המדינה היחידה־במינה שנוצרה כאן מתרוקנת מול עינינו המתפלצות ממרכיבים יסודיים של אופייה, ייחודה, חד־פעמיותה.

האם יש דרך חזרה מהמקום שאליו הגענו?

למי שנואש מול הכוחנות והדורסנות של הימין צריך להזכיר שוב ושוב: תנועת המחאה היא התקווה, התנועה החופשית בתוך הקיבעון, הפעולה היצירתית, הערבות ההדדית, האומץ האידיאולוגי. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא הסיכוי שלנו ושל ילדינו לחיות כאן חיים של חירות. אותה צריך לתחזק ולתדלק ולדבוק בה, ולהתחייב התחייבות ארוכת טווח לשקם את ישראל, לקומם אותה מִשִברה, וגם משברון־ליבה, להקימה מחדש. עד שנדע אם ניצלה או שלאסוננו מחלתה הפכה ממארת.״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן