עסקת חטופים: בין ליברליזם לקורבן אדם | אלי אושרוב

עסקת אסירים היא אירוע בעל משמעויות סמליות ולכן אסטרטגיות. עסקת אסירים היא פעולה שמאשרת למעשה את אופייה של החברה הישראלית כחברה ליברלית.

האישור—תו התקן הליברלי—מוצג כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד. הימנעות מעסקה, או הכשלת עסקה מהצד הישראלי משמעותה תזוזה נוספת של החברה הישראלית לקוטב הלא-ליברלי, הפשיסטי או אזור קורבן האדם.

אלי אושרוב, היסטוריון של המזרח התיכון ועמית מחקר בפורום לחשיבה איזורית

אחת הגישות התמוהות והמזיקות לעסקת אסירים היא היחס אליה כאל אירוע "עסקי". לכאורה מדובר בגישה הגיונית, הרי מדובר במערכת חליפין מסוג כלשהו. אלא שלמעשה העסקה היא עניין אסטרטגי שהגישה אליו כאל עניין כלכלי מסתירה לחלוטין את מימדיו האחרים.

במרחבי הטוויטר אפשר למצוא ליברטרנים, דוקטורים לכלכלה, שמסבירים באדיבותם ובזחיחותם הידועה שמי שמפגין למען עסקת שבויים עושה משהו "לא רציונלי" כי הוא מפעיל לחץ על הצד שלו "לשלם יותר" ומי בדעתו השפויה יעשה דבר כזה? הם לא עד כדי כך חשובים אבל ייתכן שבגלל הניאו-ליברליזם העמוק של החברה הישראלית, הלך הרוח שלהם בכל זאת רווח יותר מכפי שמקובל לחשוב.
אני רוצה עכשיו לבקר את רעיון העסקה דווקא דרך הזווית הכלכלנית, כלומר להסביר מהי "העסקה" מבחינה עסקית טהורה ומכאן גם מהי באמת, כלומר מה המשמעות האסטרטגית שלה.

העסקה היא עניין אסטרטגי שהגישה אליו כאל עניין כלכלי מסתירה לחלוטין את מימדיו האחרים

במבט פשוט אם כן יש לפנינו עסקה בשוק בני האדם, שבה צד אחד מחזיק במספר מסוים של בני אדם והוא רוצה למקסם את המחיר כדי לקבל עליו "הרבה" בני אדם אחרים.
מי שנוזף במפגינים בעד עסקה מסביר להם שהם דומים לילד קטן שהולך לשוק לקנות תפוחים עם אבא שלו (הימני האחראי והשקול). בתאוותו הגדולה לתפוחים הילד (האמוציונאלי והשמאלני) רוקע ברגליים, צורח ובוכה ומסגיר את עמדת הנחיתות של המשפחה במשא ומתן. די פשוט, לא?
כרגיל בהסברים כלכלניים, הבעיה אינה שההסבר לא מדויק, אלא שהוא כל כך חלקי ולא כללי (כלומר לא מתחיל לדגדג את מערכת הכוחות במציאות בין הפלסטינים לישראלים) שהוא או חסר ערך כהסבר למציאות, או גרוע מכך, מטעה ומביא לפעולה שנוגדת את האינטרסים הישראליים.

בואו נישאר רגע עם דימוי השוק והתפוחים וננסה לתרגם אותו ליחסי הכוח *במציאות* בין ישראלים לפלסטינים.
בעזרת התרגום נגלה שבעצם לא מדובר באבא ובן שהולכים לשוק ועומדים מול דוכן תפוחים אקראי. לאבא הזה יש למעשה מונופול על התפוחים בארץ. הוא קוטף התפוחים הראשי והוא שומר את כל התפוחים אצלו. הוא גם כלל לא שש לנהל משא ומתן על התפוחים שסוחר אחד מסכן וקטן גנב ממנו. הוא היה מעדיף להילחם אתו ושילכו התפוחים לעזאזל. אם הוא לא יילחם איתו, הוא לבסוף יאבד את המונופול.
הילד בכלל בוכה כי הוא מפחד שהאבא שלו, החרד למעמדו בשוק, הולך להיכנס למלחמה עם הסוחר הקטן ויפגע בעצמו. הבן מבין שהאבא יכול להסתבך, להיפצע או גרוע מכך ולא לקבל את התפוחים. כמו בעסקים, לאט לאט הילד מבין שהתפוחים הם בכלל לא העניין כאן.

הבן מבין שהאבא יכול להסתבך, להיפצע או גרוע מכך ולא לקבל את התפוחים. כמו בעסקים, לאט לאט הילד מבין שהתפוחים הם בכלל לא העניין כאן.

נכון שאפשר לספר את הסיפור לעיל גם בדרכים אחרות, אבל זה בוודאות תרגום כלכלי מדויק יותר ליחסי הישראלים והפלסטינים מאשר "עסקה" כמו שאנחנו מדמיינים בדרך כלל בין שני צדדים חופשיים ורציונליים.
במציאות הממשית שהתקיימה לפני "העסקה" ותימשך אחריה, לישראל יש מונופול על אסירים פלסטינים. יש ברשותה תמיד כמה אסירים פלסטינים שרק תרצה, שפוטים או מנהליים. לצד השני לעומת זאת "אסור" שיהיו לו אסירים ישראלים. בשורה התחתונה אין כאן שום מערכת עסקים נורמלית של קח ותן.

עסקת אסירים היא אירוע בעל משמעויות סמליות ולכן אסטרטגיות. עסקת אסירים היא פעולה שמאשרת למעשה את אופייה של החברה הישראלית כחברה ליברלית. האישור—תו התקן הליברלי—מוצג כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד. הימנעות מעסקה, או הכשלת עסקה מהצד הישראלי משמעותה תזוזה נוספת של החברה הישראלית לקוטב הלא-ליברלי, הפשיסטי או אזור קורבן האדם.

לישראל יש תמיד כמה אסירים פלסטינים שרק תרצה, שפוטים או מנהליים. לצד השני לעומת זאת "אסור" שיהיו לו אסירים ישראלים. בשורה התחתונה אין כאן שום מערכת עסקים נורמלית של קח ותן.

מנקודת מבט ליברלית עסקה היא אירוע בעל משמעויות כאלה למשל: הכרה פומבית בכך שאפשר להגיע להסכם רציונלי ובלתי אלים עם האויב; אפשרות להכיר בכך שלאויב יש מטרות לגיטימיות (שחרור אסירים מהכלא); העדפה של הסכם על פני מלחמה; ביטוי לסולידריות חברתית שמעלה על נס את ערך החיים; הכרה במצב הקיצוני במיוחד של שבי כחוויה של בידוד וסבל; הכרה במחויבות המדינה להגן על אזרחים וכן הלאה. כל המשמעויות הללו גם מוקרנות החוצה, בצורה של אישור חיצוני ל"עולם" ובמיוחד לארצות הברית.

מנקודת מבט של חברת "קורבן אדם" המשמעויות של עסקה הן כל מה שכתבתי למעלה רק הפוך: הימנעות מעסקה תמנע הכרה ברציונליות ובאנושיות של האויב; תוכיח שאין עם מי לעשות משא ומתן; תעצב את החברה כחברה "מקריבה" שפולטת מתוכה את הרכרוכיים שאינם יכולים לחיות במזרח התיכון הקשוח וכן הלאה.

כמובן רבים ממתנגדי העסקה יזעמו על הצגתם כפשיסטים או מעלי קורבן אדם. לדעתם ההפך הוא כמובן נכון: הם רואים ל"טווח הארוך", הם בעלי הסבלנות, הם עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הסבל הנוכחי, העמידה על עקרונות היא שאמורה להביא בסוף לשלום.

אין לי ממש וויכוח בעניינים האלה עם ימניים, ובמיוחד עם ימניים-דתיים. הם מוכנים להקריב את חייהם שלהם עצמם, כלומר הם מאוד קוהרנטיים והוגנים בדרכם. הבעיה היא שהם גוררים את כולנו איתם, כאשר האידיאולוגיה האמיתית שלהם היא בכלל ניהיליזם. סמוטריץ' מקנא בסינואר שזכה להילחם בפולשים מתחת למערות. בן גביר מסתובב כבר שנה עם חיוך ענק על הפנים. בכלל כל החבורה הזו מכריזה בגלוי שזו תקופה של נס. אם מישהו חושב שאנחנו חיים ב"נס" – אני לא הולך להתווכח איתו. זה נס בפני עצמו. הסיבה שמחנה קורבן האדם לא רוצה לשחרר אסירים היא לא ביטחונית, אלא פוליטית: נקמה, תיחזוק מעגל האלימות והחטיפות וכל הדברים שיכולים למנוע שלום.

אני מעוניין לכן לפנות לליברלים או ספקנים שנמשכים אל הקוטב של קורבן האדם, של "נשיכת השפתיים" למען העתיד, בדרך כלל מתוך חרדה בדבר :הפגנת חולשה" במזרח התיכון. קודם כל אני רוצה לחזור על הטענה המרכזית: לישראל יש מונופול על הכליאה בין הים לנהר. תמיד יש ברשותה בנק של אלפי אסירים פלסטינים. מנקודת מבט ליברלית זו חייבת להיחשב כבעיה שיש לפתור בדרכי שלום.

הסיבה שמחנה קורבן האדם לא רוצה לשחרר אסירים היא לא ביטחונית, אלא פוליטית: נקמה, תיחזוק מעגל האלימות והחטיפות וכל הדברים שיכולים למנוע שלום.

אם זה לא משכנע אני רוצה להפריך טיעון הזוי במיוחד שנחשב לרציני בשיח הישראלי: החזרה של האסירים לטרור. חישבו על זה רגע: אותם אנשים שמסבירים לכם שכל מוסלמי נולד שונא יהודים, או שצריך להשמיד את כל אנשי החמאס בכל מקום (אנחנו מדברים על עשרות אלפי אנשים – כן?) – פתאום מפחדים לשחרר כמה מאות או אלפי אסירים?

ההופעה החוזרת ונשנית של המושג "מחיר כבד" ביחס לשחרור אסירים פלסטינים בשיח ה*ליברלי* הישראלי מעידה עד כמה הישראלים ימנים, או מהופנטים מהשיח של הימין הקיצוני. אפשר לשאול על שחרור אסירים למשל: איך אתה יודע שדווקא האסיר הזה ולא אחר "יחזור לטרור"? אולי מי שכבר היה בכלא כבר עייף מהטרור? איך אתה יודע שמי שמחוץ לכלא לא יותר מסוכן? אוהבים להביא את יחיא סינואר כדוגמה למי ששוחרר ו"חזר". אבל מה עם מוחמד דף שאף פעם לא שוחרר מאף כלא ישראלי? אגב סינואר, עד שיצא מהכלא הוא לא הרג אף יהודי. רק ערבים. בגלל זה שחררו אותו.

לצד כל העניינים הפנימים-ישראליים הללו לעסקה יש משמעות בינלאומית. לתרבות הציונית יש סוד: הציונות לא נועדה רק כדי לתת ליהודים מקום בטוח מרדיפות בעולם, אלא גם כדי שיהודים ימותו כמו גברים. אבל באתוס המערבי מדינת ישראל נועדה אך ורק לספק ליהודים ביטחון מרדיפות אחרי השואה. ג'ו ביידן אומר את הדברים במפורש "בלי ישראל – אף יהודי בעולם לא יהיה בטוח".

למדינה שמכשילה קודם כל את הצלתם של אזרחיה שלה בשבי יהיה קשה הרבה יותר לטעון שהיא נועדה לספק ביטחון ליהודים. כדאי לזכור למשל שרק לאחרונה ארצות הברית עשתה עסקת שבויים "לא הוגנת" עם רוסיה. למה בעצם שישראל לא תעשה דבר כזה? בדיעבד הכשלת עסקה תיתפס ככפיות טובה וכטירוף ישראלי. לא רציונליות מחושבת ושקולה.

עסקה תשפיע אם כן על הדרך שבה ישראלים רבים יבינו את החברה שלהם פנימה ועל הדרך שבה ישראל תיתפס בעולם. לחמאס אין שום בעיה שישראל תתרחק מהמחנה המערבי, ושתהפוך לחברת קורבן אדם. גם לימין הקיצוני הישראלי אין בעיה עם זה. לכן עסקה היא לא מערכת יחסים כלכלית של קח ותן, אלא אירוע אסטרטגי, מאבק על אופייה הליברלי של ישראל ועל הברית עם המערב.

המפגינים בעד עסקה לא "מעלים את המחיר" אלא נאבקים על זהותה של חברתם ועל מקומה בעולם. למות כמו גברים אנחנו יכולים לבד.

למדינה שמכשילה קודם כל את הצלתם של אזרחיה שלה בשבי יהיה קשה הרבה יותר לטעון שהיא נועדה לספק ביטחון ליהודים

עסקת חטופים: בין ליברליזם לקורבן אדם | אלי אושרוב

פוסטים אחרונים

כתיבת תגובה לבטל