נאום נתניהו – התשתית האסטרטגית והסיפור האמיתי שהיא מספרת | ערן עציון
אני רוצה לחדור מבעד לפאתוס, לקיטש, לאביזרים האנושיים (לוחם בדואי, חטופה אומללה) ולזיקוקי הדינור של הנאום, ולנתח את התשתית הקונספטואלית שהוא חושף ועד כמה היא מסוכנת ומנותקת מן המציאות. אפשר לכתוב על זה דיסרטציה, אבל נתמצת.
ערן עציון לשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד רה״מ, וראש התכנון המדיני במשרד החוץ
1. תמונת העולם הבסיסית
להווי ידוע, שאנחנו בעידן של "מלחמה קרה" חדשה-ישנה. היא לא לגמרי קרה, והיא לא לגמרי בין קומוניזם לקפיטליזם. אבל היא כן בין מעצמות-העל ארה"ב מזה, וסין ורוסיה מזה, והיא כן בין שתי צורות משטר שונות דרמטית, דמוקרטית ודיקטטורית. זה הסיפור הגיאו-פוליטי הכי חשוב של העידן הנוכחי, והוא נעדר לחלוטין מנאומו של נתניהו. הסיבות ברורות – הוא, כמו טראמפ, לא רואה בפוטין יריב אלא ידיד. ולא רואה בדמוקרטיה נכס, אלא נטל.
2. איראן
נתניהו רומם את איראן למדרגת "האויבת הכי גדולה של ארה"ב", כי זה מתלבש לו על הסיפור שהוא מוכר כבר 30 שנה. אבל איראן איננה אויב משמעותי של ארה"ב, אלא יותר מטרד מסדר שלישי. היריבים האמיתיים של ארה"ב הם כמובן סין ורוסיה.
איראן בחרה את הצד שלהן. אבל נתניהו לא רוצה לבחור את הצד של ארה"ב ואירופה במלחמה הקרה החדשה. הוא בונה על אסטרטגיה של "ליהנות מכל העולמות", שבה ישראל, כמו סעודיה, כמו הודו, כמו רבות ממדינות אפריקה, תהיה מדינה "בלתי מזדהה (בלמ"ז).
איך זה מסתדר עם הדרישה החצופה לקבל עוד ועוד נשק אמריקני ותמיכה אמריקנית וגיבוי אמריקני לכל מדיניות ישראלית, גם כזו שפוגעת באינטרסים של ארה"ב? זה כמובן לא מסתדר. אבל נתניהו מדמיין שהוא יפתור כל ניגוד אינטרסים ע"י שילוב של רטוריקה נכלולית ומנופים פוליטיים.
האמת היא שלנתניהו אין קצה-קצהו של פתרון לאיום האיראני. את הנושא הגרעיני הוא בקושי הזכיר, כי אין לו שום סחורה רלוונטית למכור. ואת המיתוג-מחדש המגוחך של הסכמי אברהם כ"ברית אברהם" אף מדינה ערבית לא תקנה. נהפוך הוא, הקונספט של הסכמי אברהם פשט את הרגל ב-7/10.
סעודיה, האמירויות וכל שאר מדינות ערב הרלוונטיות לא יוכלו יותר לשתף פעולה עם דחיקת הסכסוך הישראלי פלסטיני לשוליים, וקידום נורמליזציה עם ישראל. הן דורשות מחויבות ישראלית "בלתי הפיכה" לפתרון שתי המדינות, כולל צעדים בשטח. נתניהו יודע את זה, אבל מספסר באשליות.
3. עזה
ה"חזון" האמיתי של נתניהו לעזה הוא סומליזציה בטווח הקצר, וטרנספר בטווח הארוך.
אין לו שום כוונה ושום יכולת לייצר "פירוז" וגם לא "דה-רדיקליזציה", שתי המילים בהם השתמש בנאום. הוא מייצר כאוס ואנרכיה ואסון הומניטרי ברצועה, ומנסה להימלט מאחריות לכך, בתקווה שהגלישה של טרור, פליטים, מגיפות, פשיעה ועוד – תתועל גם למצרים, ופחות לישראל. גם זה כמובן, מנותק מהמציאות.