תפריט
לוחמי ולוחמות הדמוקרטיה,
לפני שנה כל אחד ואחת מאיתנו צעד במסלול חייו, אישה ואיש הולכים בדרך לפרנסתם, למשפחתם להגשמתם הפרטית או האחרת.
לפתע, בינואר שבר ענן המטיר עלינו גשם שאיים להטביע את ערכינו, עתידנו, עתיד ילדינו ונכדותינו, את עתידה של המדינה האהובה עלינו כל כך.
פתחנו מטריות ופרסנו דגל. שבילי חיינו נפגשו בעוצמה. התחלנו ללכת בשביל החדש והלא מוכר יחד.
שבת אחר שבת, שיבוש אחר שיבוש. חורף, אביב וקיץ. עשרות שבועות, חודשים של נחישות אין קץ.
מתוך שבר הענן שאיים להטביענו, הפכנו מטיפות נפרדות ודואגות לנחשול המים עצמו. כיוון הזרימה התהפך ובשצף אדיר הפכנו לכוח מוביל. עמוד האש (או המים) שלפני המחנה. ככוח יחידי העומד בפני עריצות הממשל.
מיחידים הפכנו לשותפים. מזרים הפכנו לחברים. כל אחד עם הצבע והאופי המיוחד לו, עם דעותיו והשקפותיו (ולפעמים שגעונותיו). הפכנו להיות מחנה ומשפחה (עם כל מה שנלווה להיות חלק מדבר כזה).
ראש השנה בפתח, הזדמנות להביט לאחור, להוקיר תודה והערכת אין קץ לכולן וכולכם על השותפות לדרך, על ההקרבה ועל האהבה, על אף הקושי, על אף השוני. ואולי בזכות כל אלה.
אני מאחל כי לאחר שהמבול יחלוף והנחשול שלנו ישוב לממדיו ויתנקז חזרה ליובליו, נשוב להצמיח על האדמה הטובה הזו גם פרח ועץ וחברה שוויונית וצודקת. ועתיד הראוי למאבק האדיר בתולדות מדינת ישראל.
וכפי שהיטיב לבטא י. עמיחי:
"ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים
זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"
באהבה והערכת אין קץ
