את המעצר שלי לא אשכח לעולם – גילי לוי

"ואו. בקצרה – הדאגה לעתיד שלי, של הדור שלי, של המדינה ושל הדמוקרטיה הישראלית. אני עדה לכל המתרחש – לחקיקה המטורללת בכנסת ולא מבינה איך אפשר להיות אדיש/ה למה שקורה. אסור להישאר אדישים ואסור להישאר בבית; אסור להיות פסימיים. חובה להתנגד לממשלה שמשנה את יסודות המשטר הדמוקרטי באופן לא דמוקרטי. אני מאמינה בעשייה ולא בדיבורים ולצד פעילות הסברתית שאני עושה, כמעט אין יום שאני לא נמצאת ברחובות. מפגינה ונלחמת על הבית".

"המחאה הזו משפיעה עליי הרבה יותר ממה שחשבתי. זה פוגש אותי בכל יום ובכל שעה: בלימודים, בשיחות עם חברות/ים, כשאני יושבת בבית קפה, בתור לקופה באיזו חנות, בארוחה משפחתית ולצערי אפילו גרם לריב עם קרובי משפחה שהיו או עדיין תומכי ביבי (וזה באמת שרף לי בלב), א.נשים שניתקתי איתם.ן קשרים בגלל המחלוקות הגדולות, אבל גם לחיוב כמובן – המון א.נשים חדשים ומדהימים שפגשתי, חברים.ות חדשים שיצרתי לי במסגרת המחאה, למדתי על עצמי, על המדינה והחברה שלי. זכיתי ליצור כל כך הרבה קשרים ולהיות חלק ממסגרות ושיתופי פעולה, שברור לי שהם כאן כדי להישאר לטווח הרחוק (to be continued…)".

"אני חושבת שהמעצר שלי.. בכל זאת, לא קורה כל יום. אבל לא רק המעצר עצמו, אלא מה שקרה אחריו. המעצר היה רגע מכונן בהיבט הזה של משהו בתפיסה שלי את המדינה ובעיקר את המשטרה, השתנה. ולצערי – לרעה. אני חושבת שבמעצר הזה הרגשתי לראשונה איך כוחות אפלים השתלטו על מוסדות המדינה. עצרו אותי כי קיבלו פקודה 'מלמעלה'. הרי לא עשיתי שום דבר לא בסדר, קצת צעקתי במגפון – ככל שידוע לי, זה חוקי במדינה דמוקרטית. נכחתי בהפגנה שאושרה ע״י המשטרה והכל היה באמת חוקי.. וכשאחד השוטרים שם נכנס לאיזה אמוק ונהיה אלים מאוד, תוך שנייה מצאתי את עצמי כששלושה שוטרים אוחזים אותי (אמנם הייתי לוחמת בצבא ואני לא פראיירית, אבל שלושה – עליי?! למי זה נשמע הגיוני במדינה דמוקרטית מתוקנת) ומובילים אותי לניידת משטרה, מבלי אפילו להסביר לי שאני עצורה, על מה נעצרתי ומה קורה מכאן והלאה. אין ספק שזו 'חוויה' שאני לא אשכח בחיים. אבל מה שעוד קרה שם, זה דבר יפה, שמאפיין מאוד את המחאה שלנו ומאז קורה אחרי כל הפגנה: 'שחרור עצורים/ות' זה נקרא.  למעשה, היום בו נעצרתי היה יום השיבוש הראשון במחאה (1.3.23) וזו פעם ראשונה שהיו מעצרים בסדר גודל של עשרות, במסגרת פעילויות מחאה חוקיות לגמרי ובלתי אלימות.  אחרי מעצר (שווא) של 5-6 שעות, יצאתי לתוך קהל אוהד ומחבק, שהיה מורכב מהמשפחה שלי, חברות, מפגינות ומפגינים מכל הגילאים, עו״ד, הסגל האקדמי שלי באוניברסיטה; שמה שאפיין את כולם.ן – מעבר לדאגה האישית לי, לגילי, הוא הדאגה למדינה ולעתידה.

אז נכון שאמנם אני שילמתי את המחיר האישי של המעצר ושללו ממני את החירות שלי (וזה באמת היה נורא ולא כיף), אבל ידעתי שעומדים כ״כ הרבה א.נשים מאחוריי, שמוכנים לשלם את המחיר הזה איתי, שכולנו נאבקים.ות יחד לאותה מטרה. זה היה שווה הכל".