Search
Close this search box.

״אם לא נָקום מהאֵפֶר כעת, אמר הבן, לא נקום כבר, לעולם״ – דויד גרוסמן

‘עכשיו זה רגע אחרון’, נהם הבן, ‘וגם אם זה נשמע כמו קלישאה, כלומר ‘כלי לשעה’, הרי ממש כעת הכללים נכתבים:

‘אנשים שנעזבו- עוזבים. ‘אנשים שננטשו- נוטשים. דבר אלי, אבי, תנשים,

דויד גרוסמן בקפלן אומר את הדברים שאמר דיסקין, אבל גדול סופרי ישראל החיים מצייר לנו אגדת החורבן שמצמררת את מאות האלפים שעמדו מסביב וגם פורצת למהדורות החדשות – כי אם לא נקום מהאפר כעת, לא נקום עוד לעולם!

פתאום טסה זְעָקָה,

מִשום-מקום, בצליפה

חדה וחריפה,

הֵעירה אותנו מִשינה טרופה –

זעמה –

‘תגידו, אתם השתגעתם או מה?’

על כל זה לוותר?

ככה, כבר, להתייאש

בלי להילחם ממש?’

 

‘עזבי’, אמרנו, 

‘תני להיאסף אל תוכנו,

‘לְבַכּוֹת את מתינו,

‘לחכות שייגמר כבר

הדבר הזה, שאין מילים לתארו,

כאילמים אנחנו מול כובד צערו,

מול הזוועה של חטופינו –

 

אז תני להיות, רק להיות,

בלי להבין בלי לחשוב

עד שתפסיק לכאוב

הארץ הנִבְזזת, הנִרְמֶסֶת

הארץ הנֶאֱנֶסֶת

 

לרגע רעדו אורות, לרגע יִלְּלוּ מנהרות

והעולם היה שחור לבן.

והעולם היה פחם וקרח.

ובאמצע הלילה קמנו לברוח,

אשתי, ואני והילד,

והזעקה על כתפִי מוטלת,

והתקווה על כתפִי האחרת,

מונשמת ומורדמת –

 

‘כי כמה אפשר ככה’, אמרה אשתי בשקט,

שהילד לא ישמע,

שלא תכה בו האימה,

‘היינו הכי הייטק שבעולם, וסטארט-אפ נֵיישן היינו,

וכעת מסתבר שהיה בנו מום,

שבעצם היינו רק 

להקת החימום-

של ההוא בכיכר שצעק, ‘סרק! סרק!’

 

‘תראה’, לחשה אשתי,

‘הנה ככה זה קורה,

‘ככה זה נראה כשזה ממש קורה’ –

 

ראינו –

ראינו שיירות ארוכות, דוממות,

זורמות מן ההרים אל העמקים,

ונבלעות באוניות, שנבלעות בימים,

 

‘כאילו ביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת

תובענית מדי, מעל לאמצעים שלנו’, אמרה אשתי בתימהון.

 

‘לא לא,’  לגלג בחור חולף על קורקינט,

עם אקדח באַבְנֵט,

‘לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא הייתה לכם,

התשוקה לארץ משלכם’ –

 

‘וזה לא שאנחנו בורחים’

אמרתי לאשתי,

‘אנחנו רק משנים מצב-צבירה,

רק עושים רי-לוקיישן, פנימה – -‘

 

פתאום דיבר הילד: ‘יאללה, קומו, הורים, מהאֵפֶר –

הפחד והייאוש עושים לכם בצפר –

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם.

 

כך דיבר בְּנֵנוּ, ומול עינינו הלך והתעצם,

הציג תמונות שלו מאלבום שלא היכרנו, של ילדות מדממת, ילדות מלחמה, עריסה הרוסה,

פה ושם גם תמונות של-

ילדות עצימה…

 

‘כי אם לא נָקום מהאֵפֶר כעת’, אמר הבן,

‘לא נקום כבר, לעולם” –

‘או שנקום כל כך שונים –’

אמרה אשתי, ‘כל כך זרים ונוראים,

‘כל כך קשים ומָרים,

‘ושונאים –

-‘ עד שלא נהיה שוב לעולם

הדור הלא נכון”.

                        *

‘עכשיו זה רגע אחרון’,

נהם הבן, ‘וגם אם זה נשמע כמו קלישאה,

כלומר ‘כלי לשעה’,

הרי ממש כעת הכללים נכתבים:

‘אנשים שנעזבו- עוזבים.

‘אנשים שננטשו- נוטשים. דבר אלי, אבי,

תנשים,

‘אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,

‘עייפה נפשי לסבבים, עייפה.

‘תן לי תקווה, תן לי סיבה –

‘אתה שותק, אבי, אומר זאת במקומך:

עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים –

‘עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,

‘ויש למען מי להילחם, ויש על מה,

‘כי מתנה כזאת, מהחיים,

‘לא נקבל שוב לעולם,

‘ולא תצמח לנו שוב מדינה

מתוך המְדָנים.

‘ויש למען מי להילחם, ויש על מה,

‘הכול כעת תלוי בכם,

‘עכשיו הזמן לקום, לחיות,

להיות לעם או לא להיות,

להיות אדם או לא להיות –

ויש למען מי, ויש למען מה,

והכול תלוי

על בלימה’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן