רק מתוך האין ברירה ניצור לנו ברירה – הילה פנלון
אני קוראת לכם להתייאש. אני קוראת לכם להרגיש את הקרקע שנשמטת תחת רגלנו – כי רק מתוך האין ברירה, ניצור לנו ברירה.
מתוך החורבות שיקמתי את המשק החקלאי שלי. מתוך החורבות נשקם את כל מה שהרסתם, כי אנחנו מבינים לאן נגיע אם לא נעשה את זה.
הילה פנלון, חקלאית מנתיב העשרה. הפגנת קפלן. מוצ״ש 10.8.24
בדיוק היום לפני עשור, היינו בעוד מלחמה, אחת מיני רבות שידענו בעוטף ב 20- השנים האחרונות – מלחמת צוק איתן.
באותם ימים כתבתי פוסט על מנהרות התופת – אותן מנהרות שרצו לבצע בעזרתן את מה שבסופו של דבר ביצעו בשבת הנוראה ההיא ושהיום הן מסתור למחבלי חמאס וכלא לחטופנו.
הפוסט אז זכה לאלפי שיתופים והגיע לערוצי החדשות. "מנהרות התופת" קראתי אז לפוסט שלי. עשור עבר. את המנהרות לא עצרו ב 2014- . גם את התופת לא.
אני מבקשת להקריא לכם מספר קטעים מאותו הפוסט: "אני רוצה לכתוב לכם על מנהרות התופת שגילו לאחרונה בישוביי עוטף עזה.
השבוע כל המדינה נדהמה לגלות שהגבול שלנו עם עזה, זה המאובטח מכל הכיוונים, פרוץ לחלוטין בהיקפים בלתי נתפסים. השבוע למדנו שהמנהרות הן הן האיום המיידי על מדינת ישראל – עשרות מנהרות המתפצלות עוד ועוד, רוחשות חיים ומוות מתחת לפני הקרקע.…"
"מנהרות התופת" קראתי אז לפוסט שלי. עשור עבר. את המנהרות לא עצרו ב 2014- . גם את התופת לא.
עוד כתבתי אז – "המנהיגים שלנו בחרו לעצום עיניים בתקווה שהבעיה תעלם. היא לא נעלמה. היא התגברה עד שאיימה על חייהם של עשרות אלפים והכתה את הציבור בהלם.
אבל זו לא מנהרת התופת היחידה. יש את מנהרת התופת של החינוך בישראל, יש את מנהרת התופת של שרותי הבריאות הציבוריים ויש את מנהרת התופת של הפילוג העמוק והתהומי בתוכנו שגורמת לנו לאבד את האחדות המייצרת את הזהות שלנו כעם…
אני תושבת עוטף עזה. אני רוצה ומבקשת ביטחון לילדיי. אבל ביטחון זה לא רק למנוע ממחבלי חמאס לחדור לישראל אלא ביטחון בחינוך שהם מקבלים, ברפואה לה הם זכאים, ביטחון במדינה אליה נולדו ובה הם חיים.
כולנו יודעים כבר שנים על המנהרות המאיימות על חיינו – עכשיו אני מבינה שהמנהיגים שלנו עוצמים עיניים פקוחות לרווחה ולא עושים דבר לשנות, להוביל, להנהיג. בסוף המערכה הזו אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגות המסוכסכת שלנו לפקוח עיניים ולטפל בכל מנהרות התופת המאיימות על הקיום החברתי שלנו כאן."
זו לא מנהרת התופת היחידה. יש את מנהרת התופת של החינוך בישראל, יש את מנהרת התופת של שרותי הבריאות הציבוריים ויש את מנהרת התופת של הפילוג העמוק והתהומי בתוכנו
אלו חלק מהדברים שכתבתי אז ב 2014.
היום שואלים אותי מי אשם באסון / מחדל של השביעי באוקטובר.
אז יש לי תשובה:
אני. אני אשמה.
אני אשמה כי ידעתי שהופקרנו. ידעתי ולא צעקתי מספיק. ידעתי אבל לא תארתי לעצמי עד כמה. ידעתי ועצמתי את עיניי כמעט לחלוטין – גם כששמעתי שראש ממשלת ישראל מחליף פתקים עם ראש ארגון הטרור חמאס ולוקח איתו "סיכון מחושב" על החיים שלנו. עצמתי עיניי גם כשמי שהיום הוא משום מה עדיין ראש המל"ל, צחי הנגבי, שאמר שהירי על העוטף הוא "אירוע מינורי" – מינורי? אה, צחי?
היום שואלים אותי מי אשם באסון / מחדל של השביעי באוקטובר. אז יש לי תשובה: אני. אני אשמה. אני אשמה כי ידעתי שהופקרנו. ידעתי ולא צעקתי מספיק. ידעתי אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.
אנחנו ננטשים כל יום מחדש ואני החלטתי להילחם על חיי ועל זהותי. מהמלחמה האישית הזו שלי, שהגיעה מתוך ייאוש מוחלט, נולדה התקווה
20 שנה אני יודעת שהופקרנו, אבל עצמתי עיניים בתקווה. היום אני רוצה לדבר על ייאוש ותקווה.
בינואר השנה חזרתי למושב המפונה שלי – הישוב הקרוב ביותר לרצועת עזה. חזרתי למשק החקלאי הקמל וההרוס שלי. חזרתי לתוך המלחמה בשביל לנסות ולהציל את המעט שאפשר מהזהות שלי – כחקלאית, כתושבת העוטף, כישראלית.
לא חזרתי מתוך אידיאולוגיה. חזרתי מתוך ייאוש. חזרתי כי בשביעי לאוקטובר נרצחו 20 מחבריי ושכניי למושב ואיתם גם האמונה שלי במדינה ובעתיד שלנו כאן. חזרתי למשק המופגז שלי כי ידעתי שאני צריכה להילחם על חיי.
כשראיתי שהממשלה שהביאה עלינו את החורבן הזה לא קמה כאחד ומתפטרת הבנתי שננטשו שוב. מאז אנחנו ננטשים כל יום מחדש ואני החלטתי להילחם על חיי ועל זהותי. מהמלחמה האישית הזו שלי, שהגיעה מתוך ייאוש מוחלט, נולדה התקווה.
אני קוראת לכם להתייאש. אני קוראת לכם להרגיש את הקרקע שנשמטת תחת רגלנו – כי רק מתוך האין ברירה, ניצור לנו ברירה.
בנימין נתניהו – אתה תיזכר לדיראון עולם כמחריב ישראל. זוהי מורשתך. ככה יזכרו אותך. גם את תשנה עוד 100 פעמים את הרכב המועצה להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי הממשלה כפי שעשית בחודש שעבר בשביל לברוח מגורלך, לא יעזור לך – ככה תיזכר.
וכל עוד אתה מוביל את המדינה הזו לאבדון אין לנו דבר מלבד ייאוש
עמוק, תהומי ומחלחל. אבל מתוך הייאוש הזה אנחנו זוכרים מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו רואים את הדרך שאתה מוביל אותנו אליה ולא נלך בה.
הפקרת את תושבי העוטף, את תושבי הצפון ואת החטופים שלנו – שכנים, מכרים ובני המשפחה שלנו – בעזה. הפקרת את הזהות שלנו כעם.
מתוך הייאוש הזה אנחנו זוכרים מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו רואים את הדרך שאתה מוביל אותנו אליה ולא נלך בה.
בעוד שאתה והממשלה המטורפת שלך הפקרתם והרסתם אני פגשתי את האנשים הטובים של הארץ הזו שהגיעו לתקן.
מתנדבים מכל הארץ שעשו מהיום הראשון הכל בשביל לנסות ולהפיח חיים במקום שהמוות זרוע בו. ביניהם גם הגיבורים והגיבורות מ"אחים לנשק" ושאר הארגונים שהחליפו את הממשלה שקפאה ומאז ועד היום כל מרצה מוקדש לניסיונות להרחיק עצמה מאחריותה לאסון. הנה, חלק מהאנשים הטובים האלה הם פה גם היום. זו התקווה.
מתוך החורבות שיקמתי את המשק החקלאי שלי. מתוך החורבות נשקם את כל מה שהרסתם, כי אנחנו מבינים לאן נגיע אם לא נעשה את זה.
תודה רבה.