לא נוכל לתת שוב לכוחות חשוכים להשתלט על המרחב הציבורי – ענבל אורפז

מתי הצטרפת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?

"לסבב הזה הצטרפתי בשבת הראשונה, ברחבת מוזיאון תל אביב, ומאז לא עצרתי. בעיני המאבק הזה הוא המשך ישיר של מחאת בלפור, וככל הנראה של המחאות שקדמו לה. מאז, בכל פעם שהמחאה מעלה הילוך אני מרחיבה את הפעילות שלי במחאה כדי להשפיע בעוד תחומים".

באלו הפגנות/אירועים את נוהגת להשתתף?

"כתל אביבית, המגרש הביתי שלי הוא בקפלן. זה כולל את ההפגנות הקבועות במוצאי שבת, 'אירועים מיוחדים' כמו ליל גלנט או ליל אשד.
עוצמת הכעס והדאגה לעתיד מדינת ישראל כה משמעותיות, שלראשונה היו לנו גם הפגנות של מחאת ההייטק. במקום לרדת למסעדות בשרונה בהפסקות צהריים, ההייטקיסטים והייטקיסטיות ירדו להפגין ואפילו לחסום כבישים. לפני תחילת המחאה, אי אפשר היה להאמין.

בשבועות האחרונים אני נואמת בהפגנות במוקדים ברחבי הארץ – וזו הזדמנות מדהימה לחוות גם את המחאה שמחוץ לקפלן. החוויה הזו אדירה מבחינתי – כל מקום ומקום הוא שונה ומיוחד. בין היתר, יצא לי להיות בהפגנות שבת בקרית גת, בנהלל, ביוקנעם, בפתח תקווה ובטבעון".

מה מניע אותך להיות פעילה במאבק?

"אני פשוט לא רואה אופציה אחרת. אם לא נציל את המדינה עכשיו – אני לא אוכל לחיות כאן. אז זו מלחמת להיות או לחדול.

בתוך הכאוס והמציאות סביבנו שכל יום נהיית יותר הזויה, קיצונית וחשוכה – המאבק נותן לי את הכוחות להמשיך. גם בימים שהייתי הכי מדוכדכת, ברגע שיצאתי להפגין והייתי עם ההמונים – זה נתן לי כוחות אדירים להמשיך, כי ראיתי בעיניים שאני לא לבד ושאני יחד עם ציבור עיקש ונחוש שלא יוותר עד שיהיה פה טוב יותר.

חשוב גם לומר, שהמצב הפוליטי מזיק מאוד לתעשייה שאני חלק ממנה. כבר בשלב מוקדם במחאה היה לי ברור שההייטק, שנכנס לתקופה הזו כשהוא מושפע ממשבר כלכלי עולמי, הולך להיפגע. אז זו מלחמה גם על הבית, וגם על הפרנסה. ההייטק בישראל נמצא במצב ייחודי ברמה עולמית מבחינת החשיבות שלו לכלכלה.

הוא גדול וחשוב מדי לישראל כדי שניתן לו ליפול – מחצית מהייצוא, תרומה משמעותית מאוד לתשלומי מיסים בישראל – ואלו מממנים חינוך, בריאות, ביטחון, ודברים אחרים שבאמת חשובים למדינה הזו (בניגוד להפיכה המשטרית שלא תשפר את חיי האזרחים והאזרחיות).

ההייטק ייחודי בעוד מובן: הוא נסמך ברובו המוחלט על השקעות של השוק הפרטי, שרובן מגיע ממשקיעים בחו״ל. כרגע המשקיעים האלה מסתכלים על ישראל והם רואים בה סביבה לא יציבה, אז הם עוצרים את ההשקעות שלהם. המשמעות של זה היא שסטארטאפים מגייסים פחות כסף. דיווחים שונים מהתקופה האחרונה מצביעים על ירידה של עשרות אחוזים בהשקעות בסטארטאפים בישראל, והתנתקות של ישראל ממגמת ההתאוששות העולמית המתבטאת למשל בפערים של 25% בביצועי המניות בבורסה בתל אביב לעומת נאסד״ק . כתוצאה מזה חברות הייטק יגייסו פחות עובדים, ויקנו פחות שירותים מהמסעדות סביבם, עורכי דין, רואות חשבון וכו׳. איזורי התעסוקה בהייטק – בתל-אביב, הרצליה, יוקנעם, חיפה וכל מקום אחר – ירגישו את הפגיעה. כשההייטק נופל – כולנו נופלים. כרגע אנחנו בשלב של צניחה חופשית, נהג שיכור יושב מאחורי ההגה של הממשלה. יש עוד הרבה השפעות שעוד לא רואים במספרים אבל אפשר לראות אותן בשטח, והן יפגעו בכלכלה ובחברה בישראל".

מה לדעתך הן מטרות המאבק – אלו הישגים את חושבת שהוא צריך להשיג, בטווח הקצר/הארוך?

"לפני הכל, ההישג הכי משמעותי של המחאה עד כה הוא שהיא גרמה לנו להתעורר כמחנה ליברלי. אני מגיעה להפגנות, ובכל פעם יש את הרגע הזה שהעיניים מתמלאות לי בדמעות. שנים אמרו לנו שאנחנו 'מנותקים', 'שותים אספרסו בשדירה', 'עגלה ריקה'. אנחנו לא. והתקופה הזו הוכיחה שיש לנו ערכים ליברלים ודמוקרטיים ואנחנו נלחמות ונלחמים עליהם. ועכשיו: גוש אחד – יחד ננצח. 

בטווח הקצר המחאה צריכה להביא לגניזת חוקי ההפיכה. בינתיים, בקרב הבלימה שלנו היו לנו הישגים גדולים – ממשלת חורבן הבית תחגוג בקרוב שנה. בשנה הזו הממשלה הצליחה להעביר חוק אחד מתוך יותר מ-200 חוקים. זו ממשלה לא לגיטימית שמובלת על ידי גורמים שרוצים להשליט בישראל ערכים לא דמוקרטיים, גזעניים, להדיר נשים מהמרחב, לפגוע בלהטב״קים. בטווח המיידי התפקיד שלנו הוא לבלום כל מטרה כזו.

בטווח הארוך, נצטרך לתרגם את המחאה לכח פוליטי ולהשפיע על האופן בו המדינה הזו מתנהלת. לא נוכל לתת שוב לכוחות חשוכים להשתלט על הממשלה והמרחב הציבורי. נצטרך לחזור למגזר הציבורי ולמוקדי קבלת ההחלטות בכל מקום כדי להבטיח שישראל לא תעמוד שוב בפני מתקפה כזו. 

נצטרך לכתוב חוזה חדש ושיוויוני בין האזרחים והאזרחיות למדינה. מה שהיה, לא יוכל להמשיך להיות. כדי שישראל תמשיך להיות מדינה עולם ראשון, כדי שיהיה פה סטארטאפ ניישן וכלכלה משגשגת – חייבים להשקיע בחינוך איכותי למיומנויות העולם החדש, באנגלית, במתמטיקה, בחינוך לערכים דמוקרטיים. 

בקיצור, יש הרבה עבודה לעשות. החלק החשוב הוא שכבר התחלנו לעשות את זה".

איך את מרגישה שהמצב הפוליטי והמאבק משפיעים על חייך האישיים?

"אפשר לומר שהמצב הפוליטי והמאבק השתלטו על החיים שלי. למזלי, בהפגנות אני פוגשת את המשפחה וחברים וחברות. אבל אין ספק שעם זומים לארגון המחאה כמעט כל ערב, והרבה פעילות מסביב – נשאר הרבה פחות זמן לחיי חברה, ספורט ודייטים יש בעיקר עם המכתזית 🙂

בתקופה האחרונה לקחתי את זה צעד קדימה, ואני רצה למועצת העיר תל אביב יפו יחד עם נבחרת של מובילי ומובילות מחאה נוספים ממגוון ארגוני מחאה – בונות אלטרנטיבה, אחים לנשק, מחאת הכלכלנים, החזית הורודה ועוד. נרוץ ברשימה של 'חוזה חדש', וכלקח מתוצאות הבחירות האחרונות, איחדנו כוחות עם הירוקים ומרצ תל אביב יפו.

כבר בתקופת מחאת בלפור הבנתי שכדי להשפיע על המציאות, חייבים להיות במוקדי קבלת החלטות. כעת, הבחירות המוניציפליות, הן הזדמנות ליצור גוש ליברלי חזק שישמור על תושבי ותושבות הערים. השלטון המקומי משפיע על החיים שלנו יותר ממה שנדמה, בתחומים כמו תוכניות חינוכיות, תחבורה ציבורית בשבת, הדרת נשים מהמרחב ועוד תחומים שהן זירת מאבק ליברלי.

כמו הרבה אנשים במחאה, החיים שלי בחודשים האחרונים מאורגנים סביב המחאה – משבת לשבת, מהפגנה להפגנה. אני ממשיכה לעסוק במקביל בעיסוקים שלי, לקדם שיוויון מגדרי בהייטק, להרצות, לייעץ, ללוות ארגונים, לחקור. אבל הפק״ל הפגנות תמיד בהיכון".

תוכלי לשתף ברגע מיוחד/יוצא דופן במאבק, שנחרט בך?

"בליל אשד נפגעתי בכינון ישיר ממכתזית שהופעלה באיילון. מעבר להפתעה שבעצמת הפגיעה, הרגע הזה היה משק כנפי פרפר שהניע דברים יפים שנולדו ממנו.

למשל – איבדתי את משקפי הראיה שלי כשהתרסקתי על הכביש, בעקבות הפגיעה של המכתזית. פרסמתי על זה פוסט ובעקבותיו הגיעו אלי זוגות משקפיים שנמצאו. אף אחד מהם לא היה שלי (ולמעשה עד עכשיו לא עשיתי משקפיים חדשים, כי למי יש זמן?). אבל הבנתי שצריך להקים פינת 'אבידות ומציאות' של המחאה. ויחד עם ענת בן עזריה הקמנו קבוצה ייעודית לנושא – ומאז זכינו להשיב המון אבידות! אחרי כל הפגנה מגיעים אלינו פריטים שנמצאו ואנחנו מחברים בין המאבדים והמוצאים. ענת גם הזמינה אותי לנאום בפתח תקווה, ומאז אני בסיבוב נאומים בהפגנות בכל רחבי הארץ וזו חוויה נפלאה לפגוש את המוחים והמוחות בכל ישראל. בעקבות האירוע, גם הבנתי טוב יותר את הצרכים של נפגעים ונפגעות במחאה, וענבר יסעור הוסיפה בעקבות זה חיבורים של מערכת אלימות – לדיווח על אירועי אלימות במחאה – למערך תמיכה נפשית ורפואית.

אז בסופו של דבר, גם אם הפגיעה והנפילה היו לא נעימות – הן גרמו לכל כך הרבה דברים טובים, לחיבורים ולהפצה של טוב בעולם ובמחאה".