ערב טוב צומת כרכור,
מדינת ישראל, הבית שלנו, נמצא תחת התקפה חסרת תקדים. התקפה שמאיימת לשנות את פני המדינה לבלי הכר ובלי דרך חזרה.
אתם כבר יודעים מי האשם בכל שרשרת האסונות והמחדלים שאנחנו חווים יום אחרי יום שעה אחרי שעה. אין צורך לחזור על זה.
אבל מה שאולי אתם לא יודעים שאנחנו דוהרים לנקודת האל-חזור. והנקודה הזאת שבה מדינת ישראל כבר לא תוכל להשתקם ממנה, קרובה הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
לירז רימון.צומת כרכור. מוצ״ש 1.6.24
אנחנו היום בראשון לחודש יוני. בסוף החודש הזה, עוד 30 יום מהיום, תצא הכנסת שוב לפגרה. כן פעם יזניחו את החטופים, את החיילים, את הכלכלה הקורסת, את העסקים ואת העקורים ויצאו לפגרה על חשבוננו, על חשבון הילדים שלנו, על חשבון החיים שלנו.
אבל מה שחשוב יותר מכך הוא מה שיקרה אם עד אז הכנסת הנוראה הזאת לא תתפזר:
חברות וחברים,
חודש אחד בלבד מפריד בנינו לבין מציאות איומה שאנחנו לא יכולים לתאר. ואני רוצה להזכיר לכולנו שגם ב-6 באוקטובר לא תארנו מה יכול לבוא עלינו
ולכן, היום, עכשיו, ברגע זה, המחאה הסתיימה. מכאן אנחנו יוצאים למאבק!
אנחנו יוצאים למלחמת העצמאות של הדור שלנו. מה זה אומר?
זה אומר שכל אחד ואחת ממי שנמצאת כאן היום, יש לו משימות שמיד אפרט אותן.
זה אומר שכל אחד ואחת מאיתנו צריך להבין שבדיוק כמו במלחמה, בלי מחיר אישי, לא נוכל לנצח.
זה אומר, שעדיף להפסיד יום עבודה מאשר את הפרנסה כולה.
שעדיף להפסיד יום לימודים מאשר את החינוך כולו.
זה אומר, שעדיף להעצר כמה שעות מאשר להשלח למחנה עצורים.
זה אומר לא להיות בבית, כדי שיהיה לנו בית לחזור אליו.
ואם אתם חושבים שאני מגזים, תחשבו שוב! השב"כ, כבר מזמן מובילי מחאה לשיחות איום. כמה זמן לדעתכם יקח עד שאנשי מחאה יובלו אחר כבוד למעצר מינהלי אי שם במרתפי השב"כ בלי זכויות, בלי דין ובלי דיין.
כמה זמן לאחר יקח עד שגם אצלכם בבית ישמעו דפיקות בדלת?
אנחנו רואים את משטרת ישראל שהפכה להיות הזרוע החמושה והאלימה של השר העבריין. הבריון, שעושה בה כבשלו. אנחנו רואים משטרה חלשה, פוליטית, שוטרים שגם כאשר הם משלמים את המחיר האישי, מפונים מביתם, חבריהם נהרגים גם אז אינם מעיזים לפצות פה ורק ממלאים פקודות.
האם על המשטרה הזאת אתם סומכים שתגן ותשמור עליכם?
אז מה אנחנו עושים?
דבר ראשון, מהיום לא מורידים את חולצות המחאה. הולכים איתן כל יום כל היום, לכל מקום.
דבר שני, צו 8 למאבק. הפגנה במוצאי שבת זה נחמד, אבל אנחנו סיימנו להיות נחמדים. שמים בצד את העבודה, שמים בצד את הבילויים ואת הלימודים ואת כל ההסברים ותסלחו לי, גם את התירוצים, ומצטרפים לפעולות שהולכות להתגבר ולהתעצם.
מוציאים את קבוצות המאבק מהארכיון של הווצאפ, עוקבים אחרי הפעילות שמפורסמת בהם ומצטרפים אליהן גם באמצע השבוע, גם בבוקר, גם בערב. בכל זמן בכל מקום.
אנחנו החיילים של המאבק זה. בלעדיכם לא נוכל לנצח. אם לא נצא לקרב הזה, נפסיד. הכל!! ועדיין יש לנו הרבה מה להפסיד.
דבר שלישי, אולי הקשה ביותר, מנערים את כל החברות והחברים שלנו שעדיין יושבים בבית. מסבירים להם שיש לנו חודש אחד לפני שהמדינה שלנו נעלמת לנו. שיש לנו עוד חודש אחד לנסות ולהציל משהו מהבית הכל כך יקר שלנו.
שאם הם ימשיכו לשבת בבית, סופם שיבואו אליהם הביתה ויוציאו אותם משם בכוח. לא מוותרים ולא מתנחמדים. בשביל לנצח בקרב הזה אנחנו צריכים את כולם. לא "כל הכבוד" ולא טפיחות על השכם. אנחנו צריכים את כולם – עכשיו!
יש לנו תקווה, יש לנו נחישות, יש לנו אותנו. בואו נהיה העם שתמיד חלמנו עליו. בואו נהיה העם שיודע לצאת מחורבן לתקומה. בשביל הסבא והסבתא שלנו שנספו בשואה וייבשו כאן ביצות וכנגד כל הסיכויים הקימו כאן מדינה.
בשביל ההורים שלנו שנלחמו את מלחמות ישראל.
בשביל הילדים שלנו שאוי לנו אם יהפכו להיות גולים מארצם במשמרת שלנו
ובשבילנו. כדי שנוכל להיות הדור הנכון שהצליח להציל את מדינת ישראל מחורבן שלישי. גם אם זה יעלה בחיים שלנו!!
קדימה למאבק!!