מעוז ינון שהוריו נרצחו בנתיב העשרה: "אנחנו לא רוצים נקמה"

"ההורים שלי היו אנשים מדהימים ואוהבים. אמי נולדה בקיבוץ רוחמה ואבי בקיבוץ ניר עם. הם התחתנו וחיו בקיבוץ במשך 20 שנה, שם הם גם גידלו את המשפחה שלנו, האחיות שלי, אני ואחי.

בשישי בערב הם אכלו עם המשפחה של אחותי וחברי משפחה נוספים. לצערי לא הייתי שם, אלא אצל דודה שלי בת״א בערך 50 דק׳ נסיעה מנתיב העשרה, וב-11 בלילה, אחרי שאכלו וצחקו וחגגו את החיים עם הנכדים והמשפחה האוהבת שלהם, הם חזרו הביתה.

הם אהבו את ביתם בנתיב העשרה, את הקהילה, והם חזרו ביתה, והם היו בין הקרבנות הראשונים של מתקפת חמאס, הבית שלהם נפגע מטיל שנורה 50 מ׳ מביתם, והוא נשרף כליל כשהם בתוכו.

בערך בשבע וחצי אבי שלח הודעה בקבוצת ווצפ של המבוגרים, ככה קראנו לה, ואמר שיש אזעקות וטילים נופלים, שלצערי זה דבר שבשגרה ושהם בממ״ד. התקשרתי אליו אחרי כמה דק׳ כדי לבדוק שהם בסדר, וזה מה שהוא אמר, שהם בממ״ד, ושיש הרבה שיגורים ואפילו אש סביבם.
5 דק׳ לאחר מכן בזמן שאני שותה קפה, ניסיתי להתקשר אליהם שוב, אבל זה נגמר. לא הצלחתי להשיג אותו מאז.

אנחנו משפחה וקהילה מאד תומכת, עשינו את השבעה בדרכנו, בלי רב או אפילו לוויה.
אנו מוקפים באנשים אוהבים, ככה אנו מתמודדים, ושוב אנו דואגים לילדים. להורים שלי היו 11 נכדים, אבל אחרי שלא הצלחנו להשיג את הוריי בשבת בבוקר ידענו והתכוננו לגרוע מכל. נפגשנו כולנו בבית אחותי והתכוננו לחדשות ואז בחמש אחה״צ אחד השכנים שלהם התקשר ואמר לנו שאין עוד תקווה עבורם, ועבור עוד 18 חברים של נתיב העשרה, ועבור מאות, יותר מאלף אזרחים מקהילות בדיוק כמו זו שבה גדלנו, זו קטסטרופה עבור כל הקהילה. חלקן איבדו 10-30 אחוזים מחברי הקהילה, יתכן שאפילו יותר. זה פשוט ממוטט.

אני חייב לומר שאני לא בוכה על הוריי, אני בוכה על אלה שיאבדו את חייהם במלחמה הזו. אנו חייבים לעצור את המלחמה.
המלחמה היא לא התשובה. אני מתחנן בפנייך ובפני כל הצופים והמאזינים לעשות את כל מה שניתן כדי ללחוץ על כל מי שרלוונטי כדי לסיים את המלחמה, להקפיא את המצב. במשפחתנו אנו לא רוצים נקמה, נקמה רק תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים".