חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

– הפנים שמאחורי המאבק –

בשבילי המחאה היא נוגד הדיכאון, הייאוש והפחד החזק והיעיל ביותר – מגי סלע וגר

שם: מגי סלע-וגר


גיל: 44


מקום מגורים: רחובות


מצב משפחתי: נשואה + 3


עיסוק מקצועי: כימאית, פעילה חברתית, לשעבר מנהלת המרכזים לצדק בראשל”צ


מראיין: גבע קרא עוז

צילום: רובי יהב
  1. מתי הצטרפת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?
    “בשבועות הראשונים שלה בהבימה וקפלן. מאז שהקמנו את מוקד רחובות, אני כאן בעיר שלי”

  1. באלו הפגנות/אירועים את נוהגת להשתתף?

    “בשבתות ברחובות, מאחר ואני ממובילות מחאת רחובות. בשאר ימי השבוע איפה שצריך. מול בתי הח”כים, ימי  שיבוש ברחובות, ובכנסת כשעולים”.

  2. מה מניע אותך להיות פעילה במאבק?
    “מה שהניע אותי לשרת בצבא, מה שמניע אותי לסייע למישהו במצוקה, מה שמניע אותי לשמור על הילדים שלי מכל משמר. זוהי תחושת אחריות ומחוייבות למדינה, לציפור הנפש שלנו – הדמוקרטיה. אם אני לא אצא לשמור עליה אל לי לצפות מאף אחד אחר שיעשה את זה במקומי”

  3. מהן לדעתך מטרות המאבק – אלו הישגים את חושבת שהוא צריך להשיג, בטווח הקצר/הארוך?

    “הישגים בטווח הקצר: גיוס עוד אזרחים ואזרחיות למשימה, עצירת החקיקה והפלת הממשלה.

    הישגים בטווח הארוך: בניית כוח אזרחי פוליטי ליברלי עם עוגן ארגוני, כלכלי, חברתי, ועוד. לבחור בממשלת אחדות פעם נוספת ואבטחת הדמוקרטיה ושומרי הסף שלה במבחינה משפטית כולל חוקה”.

  4. איך את מרגישה שהמצב הפוליטי והמאבק משפיעים על חייך האישיים?

    “משפיעים מאוד. מחד, המשפחה והחברים שלי מרגישים בחוסר שלי בבית. רוב שעות היום מוקדשות לפגישות, פיתוח פרוייקטים ויוזמות, הסעות, הפגנות, ניהול וארגון קבוצות המחאה, וכל זאת על חשבון זמן משפחה, זמן מנוחה, שעות שינה, תזונה סדירה וכו.

    מאידך, אני מרגישה שהעיסוק במחאה הוא נוגד הדיכאון, הייאוש והפחד החזק והיעיל ביותר עבורי. קשה להתמודד מנטלית עם מה שהממשלה רוצה לעשות לנו. מניסיון עם הסבב הקודם של המחאה נגד השחיתות (בלפור), שקעתי לתהומות רגשיים, ואחרי שהתחלתי להפגין ידעתי להתמודד עם הקושי בצורה בריאה יותר. ראיתי בפעם הראשונה המון אנשים שמרגישים כמוני, ושהמפגש הזה תורם המון לחוסן האישי, של ההתנגדות ושל התקווה להצליח“.

  5. תוכלי לשתף ברגע מיוחד/יוצא דופן במאבק, שנחרט בך?

    “אוסף של מלא מלא רגעים: כשאני רואה מפגינות ומפגינים מבוגרים מזילים דמעה כששרים את ההמנון בהפגנה. כשאנשים, שאת חלקם אינני מכירה באופן אישי, לוחצים את ידי או מחבקים אותי ואומרים לי תודה. כששולחים לי ווטסאפ עם פרגון וחיזוק, או הצעה או תלונה או שאלה. אני שומרת את כל אותם הרגעים עמוק בתוך הלב, ושולפת אותם בזמנים של חולשה, תשישות, וחרדה. אלה הרגעים שמזכירים למה אני שם, עושה את מה שאני עושה“.

2 תגובות

  1. מגי כאישה אני מסירה את הכובע בפנייך. הייתי הולכת אחרייך לכל מקום אליו תובילי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן