חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מה מדינתי כן יכולה לעשות למען אזרחיה שנחטפו? אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי

עד שאיתי נרצח *הוא* זה שלא היה מוגן. עכשיו אני מרגישה *שאני* לא מוגנת. אני מרגישה שלא רואים אותי. אני מרגישה שלא יהיה מי שיגן עלי כשאצטרך. וכך אמשיך להרגיש עד שהחוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה ייכתב מחדש. חוזה בו המדינה ערבה לביטחון אזרחיה. רק אז נוכל להתחיל ולבסס כאן מחדש יחסי אמון.
עכשיו כשאני כבר לא במלחמה הפרטית שלי על החיים של איתי, אני מבינה שאנחנו במלחמה על החיים שלנו כחברה, על הציביון המוסרי של המדינה שלנו. וזו מלחמה שאסור לנו להפסיד בה.

מרב סבירסקי, ב’כנס ביטחון ישראל’ שארגנו משפחות חטופים, בוקר שישי 23.2.24:

שמי מרב סבירסקי, בתם של אורית ורפי שנרצחו בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי, ואחותו של איתי שנחטף מהבית של אמא שלי, ונרצח בשבי ב13 בינואר.
איתי נרצח אחרי 99 ימים של סיוט מתמשך במוות נוראי שיכול היה להמנע. לכל אורך המאבק להחזרתו של איתי אמרתי שוב ושוב שעבורי לא יהיה ניצחון. אבל כשאיתי יחזור אקבל מחדש את התקווה. איתי כבר לא יחזור בחיים. ואני נותרתי בחיפוש אחר תקווה. תקווה למציאות אחרת. תקווה שהמדינה שלי תחזור להאמין בחיים. תקווה שארגיש שוב בטוחה ומוגנת. כל זה לא יוכל לקרות עד שכל החטופים יחזרו!
 
אני פה, כדי שלא יהיו עוד משפחות במצבי. אני *פה* כי אני מבינה שאין לי אפשרות להתחיל להשתקם, להתחיל ולבנות את חיי וחיי משפחתי כל עוד החטופים נמצאים *שם*. כל עוד לא יחודש החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה.
לאורך כל החודשים האחרונים אומרים לנו שוב ושוב שרק לחץ צבאי יביא לקידום עסקה לשחרור החטופים. שבלעדיו אין אפשרות לשחררם. ממעטים לדבר איתנו על ההשלכות והסכנות של הלחץ הצבאי. על ניהול הסיכונים שמתרחש בכל רגע ביחס לחיי החטופים.
כשמדברים על ניהול סיכונים, אני רוצה שתסתכלו לי בעיניים ותחשבו על איתי. בינתיים הזמן עבר ולא ראינו שעסקה מתקרבת. ואז נאמר לנו שרק *עוד* לחץ צבאי יעזור.

והנה הגיעה פסגת פריז הראשונה ונראה שכל העולם נרתם למאמץ ומבין את החשיבות והדחיפות. ומהרגע הזה החלו להשמע קולות בהנהגה הישראלית המסבירים מדוע העסקה איננה טובה, מדוע אסור להסכים לתנאיה, מדוע היא מסוכנת ואפילו מופקרת.
 
עסקה *מופקרת*??? *התבלבלתם*.

מי *שמופקר* ברגע זה אלו החטופים שנמצאים בסכנת חיים מיידית. החטופים שהמדינה מפקירה שוב ושוב כל עוד ההנהגה שלנו לא מקדמת מתווה להחזרתם.

לאורך כל התקופה הזו הסבירו לנו כמה חשוב משא ומתן ישיר. והנה, יש התכנסות בקהיר וישראל אפילו לא שלחה נציג! אז איך אפשר להגיע למתווה בהתנהלות כזו?!?
אתמול בערב שמענו שסוף סוף שולחים נציג לפסגה נוספת בפריז. ואני כולי תקווה שיקחו את ההזדמנות בשתי ידיים והפעם יגיעו להסכמות שיובילו למתווה.
אני נמצאת פה היום כי אני לא מוכנה לקבל יותר סיסמאות חלולות ולא מוכנה יותר לשמוע מה המדינה שלי *לא* יכולה לעשות כדי להחזיר את החטופים.
 
אני רוצה לשמוע מה המדינה שלי *כן* יכולה לעשות למען האזרחים שלה שנחטפו משטח ישראל ונמצאים בסכנת חיים ממשית. כל רגע שעובר עלול להיות גזר דין מוות עבור עוד אחד מן החטופים. אסור לנו לאפשר זאת.
מאז שאיתי נרצח אני מבינה על בשרי את החשיבות הקריטית של החזרת החטופים עבור המשך חיינו פה.
 
עד שאיתי נרצח *הוא* זה שלא היה מוגן. עכשיו אני מרגישה *שאני* לא מוגנת. אני מרגישה שלא רואים אותי. אני מרגישה שלא יהיה מי שיגן עלי כשאצטרך. וכך אמשיך להרגיש עד שהחוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה ייכתב מחדש. חוזה בו המדינה ערבה לביטחון אזרחיה. רק אז נוכל להתחיל ולבסס כאן מחדש יחסי אמון.
 
עכשיו כשאני כבר לא במלחמה הפרטית שלי על החיים של איתי, אני מבינה שאנחנו במלחמה על החיים שלנו כחברה, על הציביון המוסרי של המדינה שלנו. וזו מלחמה שאסור לנו להפסיד בה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן