חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

– הפנים שמאחורי המאבק –

אל העתיד שהממשלה הזו מתכננת לא אגדל את ילדי – מיקה שביט

שם: מיקה שביט


גיל: 47


מקום מגורים: גבעת ברנר


מצב משפחתי: בזוגיות


עיסוק מקצועי: מורה לביולוגיה ומטפלת ברפואה סינית


מראיין: גבע קרא עוז

  1. מתי הצטרפת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?
    "ממש מהשבוע הראשון"

  2. באלו הפגנות/אירועים את נוהגת להשתתף?
    "בקפלן, בהפגנות ליד הבית, באירועים מיוחדים כמו הפגנות ליד בתים של חכ"ים או נתב"ג. בחודש האחרון אני משתתפת בקבוצת דיון של דתיים וחילונים, שנוצרה בעקבות השיח בנושא בחדר המורים שלנו. בקבוצה יש אנשים ששייכים לזרם הציונות הדתית, רובם מקרית מלאכי, וחילונים שרובם מקיבוץ גבעת ברנר״

  3. מה מניע אותך להיות פעילה במאבק?
    "כשמשהו חשוב לי אני פועלת כדי שהוא יקרה. זה תמיד היה ככה".

  4. מה לדעתך הן מטרות המאבק – אלו הישגים את חושבת שהוא צריך להשיג, בטווח הקצר/הארוך?
    "המטרה המידית היא הפסקת ההפיכה המשטרית, המטרה לטווח ארוך היא הפלת הממשלה הרעה הזו. בנוסף, נוספה לדעתי מטרה שנוצרה כאילו מעצמה – חיזוק הציבור החילוני הליברלי בארץ, ועיגון של ערכי הדמוקרטיה״

  5. איך את מרגישה שהמצב הפוליטי והמאבק משפיעים על חייך האישיים?

    "לפני כמה שבועות הלכנו להופעה. בשלב מסוים התלהבנו וקמנו לרקוד ליד הבמה. אנשים שישבו קרוב ולא רצו לקום התרעמו על כך משום שהסתרנו להם, וסדרנית ביקשה מאתנו לשבת. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה – את רוצה שאני אזוז? תביאי מכתז"ית. עמדתי מולה ולא זזתי, ואז עוד ועוד אנשים קמו ונשארנו לעמוד ולרקוד. לפני חצי שנה הייתי זזה אחורה. אני לא בטוחה שזה משמח אותי, אבל משהו בי השתנה. אני יותר אמיצה ופחות מנומסת.

    אני כבר מזוהה עם המאבק בכל מעגל אפשרי, האקטיביזם הפך לחלק מתעודת הזהות שלי. לטוב ולרע. גם כשהורים של תלמידים מתלונננים כי לדעתם לא צריך לדבר על זה בכיתה, אני בסדר עם זה. אני לא אפסיק. אחרת אין לי סיבה לקום בבוקר, כי אל העתיד שהממשלה הזו מתכננת אני לא מוכנה לגדל את הילדים שלי"

  6. תוכלי לשתף ברגע מיוחד/יוצא דופן במאבק, שנחרט בך?
    "באחד מימי השיבוש הגדולים, כשחצי מהצוות מסתובב בחולצות מחאה וקבוצת הוואטסאפ של המורים מתפקדת כלוח טרמפים להפגנות, אחת המורות ניגשה אלי  וביקשה שאפסיק לכתוב בקבוצה על המחאה, כי זה מלחיץ אותה עד רמה של חרדה. היא אמרה שזה מקום העבודה שלה והקבוצה הזו היא סוג של בית, וזה לא פייר. השיחה היתה קשה ולא הגענו לעמק השווה. ראיתי אותה באמת והרגשתי את הלחץ שלה, אבל עדיין לא הייתי מוכנה לסגת. אני מקווה שבטווח הארוך היא תשמח על המאבק. בטווח הקצר היא יצאה מהקבוצה והיא לא מדברת איתי.
    לפני כמה שבועות הגיעה לקליניקה מטופלת חרדית, אישה מבוגרת. בסיום הטיפול היא רצתה להגיע לאוטובוס, אבל הייתה הפגנה באותו ערב והתחנה הייתה חסומה. וכך הלכנו, אני בחולצת מחאה והיא בחצאית ופאה, חוצות את ההפגנה כמעט יד ביד, מקבלות הכוונה משוטרים (שהיו קצת בשוק מאתנו), עד שמצאנו את המיקום החלופי של התחנה. פספסתי כמעט את כל ההפגנה, אבל הלב שלי היה מלא"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן