חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

רק הכוח קובע? ב-7/10 התברר שהליברליזם הוא רשת הביטחון שלנו

בשבת השחורה קרסה התפיסה הכוחנית השלטת שקודמה על ידי גופים כמו קהלת ו”הבטחוניסטים”. דורון שבתי, עובד סוציאלי תושב שדרות, שבשמחת תורה היה נצור יותר מיממה עם משפחתו בממ”ד ונמצא כיום בשירות מילואים קרבי, מסביר מדוע הסיכוי היחיד שלנו הוא החתירה לחברת מופת, גם אם לא נצליח

רה"מ נתניהו ונשיא ברזיל לשעבר, בולסונרו. תפיסת עולם כוחנית. צילום: חיים צח, לפ"מ
רה"מ נתניהו ונשיא ברזיל לשעבר, בולסונרו. תפיסת עולם כוחנית. צילום: חיים צח, לפ"מ

בואו נדבר שנייה על קונספציות. בשיח הציבורי הישראלי מתנהל כבר שנים וויכוח לוהט בין שתי גישות: הראשונה, נקרא לה גישת השמאלניזם, טענה שמהות כוחה של ישראל היא בשיוך המהותי למערב. לעולם המפותח והנאור. זה אמנם מביא עמו “כאבי ראש” כמו מחויבות לזכויות להט”ב, מהגרים ומיעוטים וכל הסיפור הזה של הכיבוש, אבל זה, וב’זה’ אני מתכוון לרצון שלנו להיות חלק מהעולם המערבי הנאור, תנאי בסיסי לכוחנו וקיומנו. 

מול זה קם קול (כחלק מתנועה גלובלית) שנכנה ‘קהלתיזם’, ששמע את כל האמור וענה: זיבי בזיבי. כוחנו הוא בכוחנו. הנאורות המערבית היא משקולת שעשויה מצביעות והזייה ורק תטביע אותנו. העיסוק בחוקי המלחמה ודעת הקהל במערב כובל את ידינו בזירה הבטחונית והפנימית (מהגרים), ובכלל כל הווקיזם הזה הוא טרלול מטורלל שצריך להתרחק ממנו. 

זה הקול שהיה פה בשלטון כמעט כל העשור וחצי האחרונים. 

כחלק מזה התנתקנו ממשטרים פרוגרסיביים, כולל התרחקות מהמפלגה הדמוקרטית בארה”ב, התקרבנו למשטרים אולטרה ימניים (כמו פולין או הונגריה) ובנינו תזה שלמה של יחסים עם משטרים טוטליטריים נוסח רוסיה, שאפילו עדיפים על היחסים עם ארה”ב. 

למשטר הישראלי זה עבד בטקטיקה. היחסים עם ארהב לא קרסו, מפעל ההתנחלויות המשיך במלוא עוזו ואפילו חתמנו על הסכמי אברהם. היו אזהרות וסימנים מדאיגים, בעיקר סביב ההפיכה המשטרית (שבעיניי עמדה להיות נקודת המפנה הסופית בוויכוח הזה), אבל בסוף, דברים די עמדו. 

ואז בא ה-7.10.

חברים לא נמדדים כשאתה חזק אלא כשאתה פגיע. ובימים הראשונים היינו פגיעים. מאוד. כבשו את הדרום, צהל נתפס לא מוכן וחזית שנייה מצפון נראתה בלתי נמנעת. ברגעים כאלה מגלים על מי אפשר לסמוך ועל מי לא. ופה, בעיניי, הוויכוח הוכרע. 

אלילי הקהלתיזם – טראמפ ופוטין למשל, זיהו את חולשתינו. טראמפ לעג לנו. פוטין התייצב בצד השני. מי שבא לעזרתנו במלוא הכח היה דווקא ביידן. הפרוגרסיבי הזקן ה0מולן, חבר של תומס פרידמן מהמפלגה הדמוקרטית הווקית. הוא והמערב. 

המסקנה, בעיניי, היא שכל הגישה הקהלתית אה-לה הבטחוניסטים, שצריך לשים זין על ערכי המערב ולהתנהג כמו חמאס כי רק ככה הם מבינים, שהחילונות הליברלית, זאת של מצעדי הגאווה והפמיניזם והסושי היא מחלה מחלישה וכח הוא התרופה, התגלתה במלוא מערומיה. 

אם תפיסתך היא חיים בלהקת חיות טרף בסוף אתה תיטרף. יהיה מישהו חזק ממך. יהיה רגע שאתה חלש בו. ואם עולם הערכים סביבך הוא החזק שורד – אתה תפסיק לשרוד באותו רגע.

אז מבחינתי, גם ובמיוחד כאן בשדה הקרב – כן לליברליזם. כן לזכויות מיעוטים. כן לדיני מלחמה. כן לחוק הבינלאומי. כן לפמיניזם ולסוציאל-דמוקרטיה ולזכויות עובדים ולכל הסל הזה. הוא לא נטל אלא רשת ביטחון. 

כוחנו הוא לא רק בפצצות וברובים, כי הם נגמרים מתישהו וצריך מישהו שיביא חדשים. כי לפעמים מה שיש לנו לא יספיק. כי בכלכלה גלובלית אי אפשר לעשות מה שרוצים. כוחנו הוא גם בשייכות לעולם המערבי הנאור שיראה את קיומנו כיותר מסתם לגיטימי אלא כמבורך. כביטוי לערכים שגם הוא מאמין בהם. 

כל זה לא חדש, אבות ואמהות הציונות הבינו זאת מיומה הראשון של התנועה והמיינסטרים דיבר בלי הפסקה על זה שהפרויקט הציוני לא יוכל להתקיים בלי החתירה לחברת מופת. בלי זכויות אדם במובנן המערבי. הם לא כתבו דמוקרטיה במגילת העצמאות אלא משהו יותר עמוק – לאיזה צד אנחנו שייכים. לחבר העמים. לצד שתומך בפיתוח הארץ לטובת כל יושביה. כל יושביה. לזכויות מיעוטים. למאבק בגזענות ואפליה. 

לא הצלחנו להשיג את כל אלה וכנראה שלא נצליח עד הסוף גם בעתיד. אבל מבחינתי, ה-7.10 והימים שאחריו הוכיחו כמה חשוב ש*זה* יהיה המצפן שלנו. לא שלושת הכ”פים.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן