כולם ידעו שמשהו הולך לקרות, זה היה חד משמעי – עדויות התצפיתניות
"בחודשים האחרונים זה פשוט היה כל כך ברור שאפילו לא דיברנו על זה, כולם ידעו שמשהו הולך לקרות. אנחנו רואים מה קורה בשטח, אנחנו יודעים מה הדברים האלה אומרים, אנחנו מספיק זמן בתפקיד ומספיק חכמות בשביל להבין דברים כאלה לבד. מבינים שזה לא מצב רגיל או שגרתי, אין סיבה שהם סתם יעשו את מה שהם עושים בכזאת תדירות. ברור שמשהו הולך לקרות"
עמית ירושלמי, מרגרט ויינשטיין ורוני ליפשיץ – תצפיתניות מנחל עוז מתארות כל אחת בדרך שלה אבל כולן מעידות על דבר אחד – הן ראו, הן התריעו ו… כלום. בלי נשק, בלי תרגולת למקרה חדירה. יהירות וזחיחות של הפיקוד.
עמית ירושלמי
תצפיתנית מבסיס נחל עוז. השתחררה חודש לפני ה-7.10
״ראיתי אימונים.
פעם זה היה אימון של פעם בחודש, פעמיים בחודש. זה הפך להיות לפעם בשבוע, ולאט לאט גם כמה פעמים בשבוע, וגם כמה פעמים ביום.
ראיתי גם שינוי איפה האימון מתקיים. היו פעמים שהאימון לא התקיים במתחם אימונים, שזה גם היה חשוד.
ראיתי התגברות של הפרות סדר על הגדר. בתקופה האחרונה היו הפרות סדר משוגעות.
ובנוסף לזה היה גם את שיירת הטנדרים, שבספירה האחרונה שלי היו ממש שלוש פעמים ביום שיירה של טנדרים שנוסעים מנתיב העשרה לכרם שלום, כשלושים טנדרים שיש עליהם מחבלים חמושים עם מצלמות דגלי חמאס ופלסטין.״
מרגרט ויינשטיין
שירתה שנה וחצי בחמ"ל נחל עוז. כשבועיים לפני ה-7.10 הועברה לבסיס ׳אורים׳ שהותקף אף הוא
"ברור שהרגשנו שמשהו קורה, זה היה באוויר. זה היה חד משמעי, בכל זאת ממצב שבו יש אירוע פעם בחודש, היה אירוע כל יום – אם זה ירי לכיוון הכוחות, חדירה של הגדר לשטח שלנו, גם חדירה מלאה לשטח שלנו, לא רק בתוך הספארי, היו לנו הפגנות, היו לנו אימונים, סיורים, היה לנו מטענים, נאלצנו בחודשים האחרונים להתמודד עם כל דבר שהתכוננו אליו.
כמויות של מאות אנשים הגיעו בכל רחבי הגזרה, בכל פסקל היה משהו כזה – אזרחים, מפגינים, מגיעים עם דגלים ומנסים להרוס את הגדר, נכנסים לתוך הספארי ולקחו שלטים מעמדות צלפים. לקחו כל מיני דברים, וגם פוצצו מטענים ב-50 מטר, ב-100 מטר, לפעמים קצת יותר. היה ברור שזה יותר כוונה של לבחון אותנו מאשר באמת לעשות נזק, לבחון כמה זמן לוקח למטען להתפוצץ, ואיך אנחנו מגיבים לזה. זה היה לנו די ברור שזו הכוונה שלהם – לבחון אותנו."
רוני ליפשיץ
שירתה בבסיס נחל עוז בסמוך ל-7.10 יצאה לקורס
"יש התנהלות חריגה ויש התנהלות לא חריגה בגזרה.
לא חריג זה אירוע פעם בחודש, שזה מישהו שרוצה לחצות את הגדר. לא חריג, לא ברמה של 7.10. אבל ברמה שיש אותו שלוש פעמים ביום, או אפילו כמה פעמים בשבוע, שאנשים רוצים לחצות את הגדר או שעושים הפרות סדר על בסיס יומיומי באותה שעה, אותה כמות אנשים, אותו דבר בלופים כל יום – זה אמור להעלות משהו חריג.
פעם הפרת סדר הייתה פעם בחודש, וזה היה משהו אמאלה ואבאלה. כשזה על בסיס יומי, יש פה כבר שוני בין חריג ללא חריג. או אם זה אירוע שאני מאוד זוכרת, בדרך כלל יש סיורי קו – שלושה טנדרים של החמאס שעוברים בין כל עמדה שלהם. אוקיי, בסדר, הגיוני. עשרה טנדרים עם מחבלי נוח׳בה, 300 מטר מהגדר, שעוברים בין כל עמדה בכל הגזרה? חריג, לא אמור לקרות.
וזה היה בחודש אוגוסט.
עמית ירושלמי
"לא הייתה הנחיה מה עושים במקרה של פשיטה. היינו אמורות להמשיך לשבת מול המסך בחמ"ל"
– האם אי פעם תרגלתם מצב של חדירה לבסיס?
— Restart Israel (@restart_israel) September 17, 2024
עמית ירושלמי: לא.
– לא? היה לך נשק?
עמית ירושלמי: לא. לא היה נשק
– לא שאלתן למה אין לכן נשק כשאתן 500 מ' מהגדר? מה אתן אמורות לעשות? איך תגנו על עצמכן? עם מקל של מטאטא?
עמית ירושלמי: מה שידענו זה שהתפקיד שלנו להגן על הקיבוץ והעוטף, והלוחמים… pic.twitter.com/ZV2lyuBovx
מרגרט ויינשטיין
״לגבי המוכנות, עשינו כל הזמן תרגילים. זה תמיד היה הכנות למה אנחנו עושות בתפקיד שלנו לא איך אנחנו מגינות על עצמו. התרגילים שעשינו נגמרו ב״אוקיי, זהו, הלוחמים הרגו את כל המחבלים, ניצחנו״. לא הייתה סיטואציה קיצונית שנכנסים גם למוצב, פושטים גם על החמ״ל.״
רוני ליפשיץ
"התפקיד שלי זה לראות ולמנוע אירוע. זה מה שעשינו. הכינו אותנו לזה.
לא הכינו אותנו למה קורה במידה ויש פשיטה על הבסיס, או ה-7.10, או משהו שמסכן אותי באופן פיזי. הכינו אותי אם יש אירוע, יכול להיות שתקבלי טראומה מהאירוע כי אולי זה אירוע קשה, וזהו.״
מרגרט ויינשטיין
"היו הרבה תקלות. כל הזמן נתקלנו בתקלות, היו תקלות שגם לקח הרבה מאוד זמן לתקן.
למשל מצלמות שנפלו, מצלמות שכבר עבדו פחות טוב אז ראינו הרבה פחות טוב.
היו את הבלונים שכל החודשים האחרונים לא היו בלונים, היה בלון אחד באוויר. בחודשים האחרונים לא השתמשנו בהם בכלל, הם לא היו פקטור כל כך מבחינתנו. משהו שם קרה, ולא הביאו מצלמות חדשות. אני לא בדיוק יודעת למה, התשובה שאני קיבלתי שאין מספיק תקציב למצלמות חדשות או משהו כזה.
רוני ליפשיץ
"במשך רוב תקופת השירות שלי, יותר משנה, בלוני התצפית היו למטה. המצלמות לרוב היו מתקלקלות בתדירות גבוהה. זה לא כל כך הטריד את מי שצריך להיות מוטרד. הרגשה של ״כן, כן, יתקנו את זה, לא קריטי״. גם כשרצו מצלמות חדשות, אמרו שאין כסף, לרוב אמרו אין תקציב. מרחו אותנו"
עמית ירושלמי
"דיווחנו על כל דבר, ברמה של באיזו שעה הוא הגיע לעמדה, מתי הוא יוצא ממנה, מה הוא עשה.
במשך שנתיים ישבנו שם, והיינו בטוחות שמקשיבים לנו, וגם נתנו לנו את התחושה הזאת. תמיד כל אחד שבא, אם באו, הרימו לנו ואמרו לנו כמה אנחנו חשובות, והיינו מסתובבות בעוטף ותושבי העוטף היו מנשקים לנו את הרגליים.
אני חושבת שפשוט אחרי ה-7.10 גילינו כמה לא הקשיבו לנו. בזמן השירות, כולנו היינו בטוחות שמקשיבים לנו ושעושים עם מה שאנחנו אומרות משהו."
מרגרט ויינשטיין
"העברנו כל דבר, גם המפקדות העבירו, כל אחת בתפקיד שלה. הקצינה נמצאת בחמ״ל ומעבירה את זה הלאה, כל אחד לכיוונים שלו, וזהו.
אנחנו רק מדווחים, אין לנו יותר מה לעשות עם זה. אנחנו מודיעים לכוח בשטח, הכוח בשטח פועל, וכאן התפקיד שלנו נגמר. אנחנו מעבירים את זה הלאה, אנחנו לא יודעים לאן זה עובר ומה עושים עם המידע הזה.
אנחנו מעבירים את זה הלאה, והתפקיד של כל מי שלמעלה זה לפרשן את הדבר הזה ולהסיק את המסקנות שלו. אם הם הסיקו אני לא יודעת."
רוני ליפשיץ
"זה עובר מתצפיתנית לתצפיתנית, היא מדווחת לי באיזה שלב הם הגיעו לגזרה שלי ואני מעבירה את זה הלאה בין חמ״לים.
מי יקשיב לי? אני חיילת פשוטה, לא קצינה. אין לי אמירה. אני מבחינתם מתלוננת על זה שאני לא מספיק נמצאת בבית ושאין לי מספיק מים ואין לי מספיק אוכל, ואני לא יוצאת בחגים הביתה, ויושבת יותר מדי משמרות. זה מבחינתם מה שהם שומעים. אחר כך כשאני אגיד משהו מבצעי, מישהו יקשיב לי? לא."