תפריט
לראשונה בתולדות המדינה מתקיימת מלחמה רב זירתית שבה הקשר בין הזירות מחייב התייחסות רחבה והחלטות מדיניות פוליטיות ולא רק שיקולי אסטרטגיה צבאית של סד"כ וקדימות כמו במלחמות הקודמות ב-48,67,73.
ובתוך כל האופציות העומדות בפנינו אין חלופות טובות. כל החלופות של ישראל נושאות בחובן מחירים פוליטיים כבדים:
עומר דנק, נווט וסא״ל מיל, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות
הזירה הצפונית קשורה ללחימה בעזה, החות'ים משפיעים על הכלכלה המצרית (פגיעה של 40% בהכנסות השיט), הירי מאיראן לעבר ישראל הביא לקואליציה רחבה ליירוט המתקפה אבל חששות גוברים בירדן, מצרים וסעודיה מהעוצמה האיראנית והחולשה הישראלית אמריקאית. במקביל, מתחיל להתחמם גם בגדה המערבית
במלחמת יום כיפור הפסקת האש נכפתה ע"י מועצת הבטחון וכך נמנע מישראל הצורך להחליט להפסיק את המלחמה לפני שהיא מיצתה את הכעס על ההפתעה בפתיחה שלה (היה תסכול לעצור את המלחמה לפני כיתור הארמיה ה-3). המו"מ נוהל ע"י קיסינג'ר מול סאדאת ואסד במנותק ואילו כאן הכל קשור בהכל.
בישראל מדברים על גדוד שיורי של חמאס ברפיח, ולא מה הרעיון המסדר למלחמה, כזה שמתמודד עם העובדה שאנחנו לא מסוגלים לעשות הכל בכוח צבאי (חמאס, חזבאללה, רש"פ ואז איראן). אנחנו חייבים להודות מה לא ניתן לעשות, ועם זה ההנהגה הנוכחית לא מסוגלת להתמודד.
הצהרות שאחרי ש(לא) נסיים בעזה נתקוף את חזבאללה, אמורות להביא את חזבאללה לפתוח במלחמה לפני שזה יקרה כאשר המצב הצבאי של ישראל בעייתי יותר. ככה לא מנהלים אירוע מורכב כמו המצב הנוכחי.
ישראל צריכה אסטרטגיית ייצוב – אסטרטגיה שתחזיר לנו את היציבה האסטרטגית שאיבדנו לחלוטין ב-7/10
על מה המלחמה בעזה – סיסמאות הנצחון המוחלט ומיטוט חמאס מטשטשות את היעדר ההסכמה על מה המלחמה באמת.
אחרי 8 חודשים יש שתי חלופות עיקריות: כיבוש הרצועה וממשל צבאי (והחזרת התיישבות?); עסקת חטופים שתביא להפסקת המלחמה והמשך שלטון חמאס.
כל חלופה מחייבת אסטרטגיה שונה מזאת שרואים. כיבוש הרצועה וממשל צבאי מחייב את כיבוש פילדלפי בהתחלה ומהלך רצוף לכיבוש כל הערים, שאחריו נדרש להישאר בהן כדי להתחיל לאפשר חיים אזרחיים בחזרה. לא היינו אמורים להרוס כל כך הרבה תשתיות אזרחיות כי הכובש יהיה שותף להקמתן.
המשמעות של ממשל צבאי – 2-3 אוגדות למספר שנים, מיליארדים לשיקום (חלקם ישראלים), והרוגים בדרך קבע כי הטרור יימשך. קשה לראות כיצד תהיה עסקת חטופים, מה שילווה את ישראל שנים, ואיך מחזירים את תושבי הצפון, כי לטובת ממשל צבאי צריך סד"כ גדול יותר מאשר הסד"כ לעשות פשיטות נקודתיות.
עסקת חטופים וסיום המלחמה יובילו למצב ביניים ארוך שבו חמאס ירצה להבטיח שישראל לא תחזור להילחם בישראל תהיה תחושה של הפסד. זה משאיר המון חוסר ודאות. גם בהמשך המלחמה יש חוסר ודאות אבל הוא שומר על התקווה שעוד רגע תחזור תחושת הבטחון. בסיום המלחמה חוסר הוודאות הוא ודאי.
דילמת משאבים לאומית – בכל תרחיש ישראל תימצא בדילמת סדרי עדיפות ומשאבים. גיוס חרדים הוא רק דוגמא, אבל הבעיה גדולה בהרבה: ישראל לא תוכל גם לשקם את העוטף, גם לשקם את הצפון, להמשיך לתקצב את החרדים, ולהמשיך במדיניות שמפעל ההתנחלויות הוא הפרויקט הלאומי החשוב מכולם.
כרגע הממשלה שופכת המון כסף על הרבה אזרחים ככה שהבעיה עדיין לא צפה בעוצמה, אבל בתקציב 2025 יהיה קשה להסתיר את הבעיות האלה. המלחמה מסייעת לממשלה לטשטש את הבעיה, כי אפשר להסביר שמתמקדים בה, אבל יגיע שלב שבו לא ניתן יהיה להסתיר את זה יותר.
כאשר מצוקת המשאבים תתבהר הקרעים הפוליטיים יחריפו עוד יותר ממה שהיה לפני ה-7/10 תחרות אמיתית על משאבים חיוניים ולא על חלוקת העודפים מעבר לשירותים הבסיסיים לאזרח היא בסיס למלחמת אזרחים.
חמאס חלק מהפלסטינים – הבעיה הפלסטינית לא צפויה להיפתר במלחמה וגם חלום הטרנספר נגוז עם כיבוש פילדלפי ולכן יגיע רגע מסויים שישראל תצטרך להתחיל להתמודד עם העובדה שחמאס הוא חלק בלתי נפרד מהפלסטינים, בשונה מהישיבה של אש"ף בלבנון והגירוש שלו בסוף אוגוסט 1982.
נכון לעכשיו "חמאס זה נאצים" וזה "אנחנו או הם". זאת טרמינולוגיה שלא מאפשרת ניסיון להרגיע את מערכת היחסים עם הפלסטינים ויוצרת דינמיקת הסלמה נוספת. עוד זירה שבה המדיניות שבה אנחנו נוקטים מביאה להסלמה.
יכול להיות שאנחנו רוצים מלחמה כוללת בעזה, בגדה ובלבנון בזמן שאיראן ושלוחותיה בעיראק, סוריה ותימן תוקפות אותנו, אבל אני חושב שלא נערכנו למלחמה כזאת. אז אולי כדאי לחשוב אם זאת הכוונה שלנו. ישראל תצטרך לעכל שחמאס כאן כדי להישאר ולא ניתן "להעלים" אותו. זה יהיה קשה.
הסכר נפרץ, גם טראמפ לא יחזיר את השד לבקבוק, הוא לא יצליח לגייס את אירופה. ישראל צריכה להתחיל לנהל את הבעיה, אחרת היא המצב שהולך להיות יותר גרוע יהיה הרבה יותר גרוע. החשיפה בגארדיאן נועדה להראות לישראל שיש לזה מחיר..
האיומים לפרק את הרש"פ כנקמה הם גפרור, שעלול להתפוצץ עלינו. אפשר לנזוף בכל השגרירים, אבל כרגע ההתנהלות של ישראל מזכירה לי את ההוא שנוסע נגד התנועה ומקבל טלפון מאישתו שאומרת לו שייזהר כי דיווחו ברדיו שיש מישהו שנוסע נגד התנועה, אז הוא ענה לה "אחד? יש כאן המון כאלה".
ישראל צריכה ליזום חקירות, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הבייס הימני, כולל הקמת ועדת חקירה לבדיקת האם נעשו פשעי מלחמה בדומה לוועדת טירקל אחרי המרמרה (מנדלבליט דיבר על כך השבוע) ישראל צריכה הכרה במציאות ומזעור נזקים ולא לעומתיות והכחשה של הבעיה
אין חלופות טובות – כל החלופות של ישראל נושאות בחובן מחירים פוליטיים כבדים. עסקת חטופים וסיום המלחמה נתפסת ככניעה לחמאס. הפקרת החטופים ועשרות אלפי הפליטים שוברת את המוסכמה החברתית של מדינת ישראל, ובינתיים נהרגים לא מעט חיילים כל שבוע.
גם בחירות (הכרחיות בעיני) הן לא חוף של תקווה. עימות פוליטי בזמן הזה הוא אתגר. משבר האמון בצה"ל הוא לדעתי החמור בתולדות המדינה (יותר מיום כיפור ושל"ג). איך ייראה האמון של הורים בצבא אם עשרות חיילים שנחטפו לעזה לא יחזרו בעסקה? קשה לדעת איך זה ישפיע על הנכונות לגיוס.
החסרונות כל כך גדולים שזה מביא לשיתוק פוליטי, שמתבטא בהאשמות לגבי כל חלופה מוצעת, והתעלמות מחסרונות החלופה שמתבצעת. בימים כאלה נדרשת מנהיגות אמינה ושקופה, לא כמו הנוכחית. זה אולי האתגר הכי גדול של ישראל.
