חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

בעקבות אירועי כיפור – מה המקור למחיצה ולהפרדה בין נשים וגברים?

פרופ’ רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון ון ליר, בטור מיוחד, שמבהיר מדוע המטרה האמיתית של ההפרדה היא אפליית נשים ופגיעה בזכויותיהן.

פרופ' רחל אליאור. צילום: תמר עבאדי, מולטימדיה ון ליר
פרופ’ רחל אליאור. צילום: תמר עבאדי, מולטימדיה ון ליר

אולי אתן רוצות ואתם רוצים להבין מה הוא הרקע למחיצה המפרידה בין גברים לנשים? זו שבגללה נאבקו בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים, בערב ‘כל נדרי’ ובתפילת נעילה, המתנגדים למחיצה בין גברים לנשים במרחב הציבורי שנאסרה בפסק דין בג”ץ (ליברליים חופשיים) במחייבי המחיצה (שומרי מצוות הרוצים להנכיח במרחב הציבורי שכל חציצה אסורה בו מעצם הגדרתו כמרחב ציבורי, את אתוס המתנחלים המאמינים ב’עליונות יהודית’, המצפצפים על פסיקת בג”ץ בכל מקום בכתב ובעל פה).

אם אתם/ן רוצים להבין את בעיית התשתית ההיסטורית, החוקית והמשפטית מאחורי המאבק שהתנהל ביום הכיפורים תשפ”ד בתל אביב, שבו מנהגים מאזור הכיבוש הגיעו עד כיכר דיזנגוף, כשמתנחלים, חלקם חמושים, מארגון משיחי שדוגל בהדתה, באירוע מתוכנן היטב, הגיעו, הקימו מאחז וביקשו לעשות פרובוקציה בערים שונות ולקיים תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, או רצו לכפות את העליונות היהודית שלהם על המרחב הליברלי הציבורי, כשהם ידעו שהם מפרים צו של בית המשפט – אז תקראו בבקשה באורך רוח את הכתוב למטה שהוא קריאה למיטיבי קרוא על ההיסטוריה הפטריארכלית ומקורותיה ולא על הפוליטיקה של היום ומניעיה.

מעמד – המקום אשר בו אסור לָך לעמוד
“אני מגדירה פמיניזם כתנועה לשחרור הדמוקרטיה מהפטריארכליות…
יש לשחרר את הדמוקרטיה מהפטריארכיה, והזמן לפעול הוא עכשיו”.
קרול גיליגן, הרצאה פומבית, תל אביב, דצמבר 2016

הסֵדר החברתי הפטריארכלי נשקף בבהירות רבה מקבצי החוקים והדינים, ההלכות והמדרשים, המבטאים את האידאלים הרצויים לאבות ולגברים, לבעלים ולאדונים או לפטריארכים, ועולה בבירור מספרות השאלות והתשובות, המצביעה תמיד על הפער בין המצוי לרצוי מנקודת הראות של בעל הכוח ושל זה הכפוף לו. עוד עולים יסודותיו של סדר זה – שבו הגברים הם קנה המידה הכללי המובן מאליו לכל דבר, ואילו הנשים נתפשות בו כשונות ואחרות ובלתי שוות, וממילא בלתי כשירות ולא ראויות ליחס שווה ולהזדמנויות שוות לאלה של גברים – בקול צלול ממיתוסים עתיקים, מסיפורי-עם, מספרות האיגרות וספרות הנוסעים, מסִפרי רפואה, ספרי סגולות, מספרי מאגיה ומיומנים, מכתובות ומשטרי גיטין, ממצבות ומצוואות ומעדויות שונות המעידות במגוון קולות על המציאות ההיסטורית כפי שהייתה וכפי שנתפשה בעיני בני הדור. 

מציאות זו הייתה מושתתת על האידאל הפטריארכלי, שבו רצונה של האשה התלויה, הבורה והצייתנית אינו מובא בחשבון, ודעתה אינה נחשבת, שכן משמעות קיומה הוגבלה, בדרך כלל, רק להיותה ‘עזר כנגדו’ לצורכי פריון והמשכיות, וייעודה הוגבל לגבולות גופה הנשלט על-ידי אביה או בעלה, כאמור במשנה: “לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל” (משנה כתובות, ה, ה).

הקהילה המסורתית מנעה במשך רוב שנות קיומה מרוב בנותיה את זכות הלימוד ואת חובת החינוך, המאפשרות נגישות לכתבי הקודש ולשפת התקשורת התרבותית של הקהילה ושללה מרוב בנותיה את חדוות הלימוד בלשון הקודש ברשות הרבים. ממילא מנעה מהן באופן גורף את הקִרבה למקורות הידע והסמכות ואת הזכות לרכוש דעת ומעמד, ולקנות סמכות בעלת משמעות, הנגזרת מקִרבה למסמכים מקודשים, ומזכות עמידה במוסדות חינוך קהילתיים בזיקה למורים בעלי סמכות המרחיבים את הדעת במרחב הציבורי. בשל עמדה פטריארכלית מדירה ומפלה זו, ששמרה את בלעדיוּת סמכות הדעת רק לאלה הנמנים עם מחציתה הזכרית של הקהילה, נמנע מהרוב המכריע של הבנות, בכל הגילים, ברוב המכריע של כל הקהילות היהודיות, ללמוד וללמד, לרכוש דעת ולהשמיע קול, לחוות דעה ולטעון טענה, להורות או לנהל, או לרכוש מעמד ציבורי בעל תוקף. הקהילה הנציחה עמדה זו על-ידי כך שחייבה בלימוד הקריאה בלשון הקודש רק את בני הקהילה ולא את בנותיה, והתירה את העתקת כתבי הקודש ואת הלימוד בהם רק לגברים, כשם שהתירה השמעת קול ברשות הרבים רק לגברים המשכילים, בשעה שגָזרה על נשים, שחיו רק בגבולות הלשון הדְבוּרה, דומייה בכל המרחב הציבורי, שהתנהל תמיד רק בידי גברים בזיקה ללשון הכתובה. 

מעמד או status שהוא זכות עמידה במרחב הציבורי או המשפטי או הדתי, נגזר תמיד מהמקום שבו מותר לדובר לעמוד, לשמוע ולהשמיע קול הנלקח בחשבון, או מהמקום שבו אסור לו או לה להתייצב, בזיקה לשערי כניסה של מקום מקודש השמור לגברים בלבד, או למקום שבו נשמרים מסמכים, ספרים ותעודות, ובו לומדים לקרוא במסמכים מקודשים המעניקים סמכות וידע, או בחיבורים הנחשבים כבעלי ערך וכמקור תוקף והכרעה. 

המקום שבו נאסר על כל הבנות ועל כל הנשים לעמוד מהעת העתיקה ועד ימינו בחברה הדתית, הוא המקום המקודש, ליד ארון הקודש, בבית הכנסת, או במרחב הציבורי שבו נשמרים ספרים מקודשים, בבית המדרש, בישיבה או בבית הספר. מרחב זה הוא המרחב של קניית הדעת שבו שומרים את הזיכרון הכתוב, לומדים בכתבי הקודש ובקבצי התורה שבעל-פה, רוכשים ידע והרחבת דעת בשפת התקשורת התרבותית של הקהילה, המַתנים רכישת מעמד וסמכות, ומשמיעים קול בעל ערך ובעל תוקף, הנלקח בחשבון ברשות הרבים. 

עד היום, המקום שבו הכניסה אסורה לחלוטין לנשים בעולם המסורתי-האורתודוקסי כמשתתפות פעילות, הוא בית-המדרש או הישיבה הקטנה או הגבוהה, שבה לומדים גמרא ופוסקים, ובה נשמרים ספרי התלמוד והפסיקה, ובה רוכשים ידע ובקיאות, מעמד וסמכות בהוראה, בניתוח, בפרשנות, בשיפוט ובפסיקה, ברבנות ובדיינות. 

בעולם החרדי ובעולם האורתודוקסי, האשכנזי והמזרחי, לא רק הכניסה לספרייה, לישיבה או לבית-המדרש, שבהם נרכש הידע, אסורה על נשים עד היום, אלא איסור זה על כניסתן חל הן ביחס למושב הדיינים בבית הדין, שם מיישמים ידע זה הלכה למעשה, תוך הפרדה חמורה במעלָה ובסמכות בין הגברים הדיינים לנשים הנדונות, על פי הלכה מפלה הפוסלת אותן לעדות בנושאים שונים, ופוסלת אותן מלדון ולפסוק באופן גורף; הן ביחס לבית-הכנסת ומקום ארון הקודש, שם מפרידים במחיצה בין גברים הקוראים בתורה, מברכים, מתפללים, מפרשים ודורשים, ובין הנשים הצופות בכל עבודת הקודש רק מרחוק ומאזינות לה ממרחק. 

כזה הוא גם המצב ביחס לרשות הרבים הריטואלית, דוגמת רחבת הכותל, שם נאסר על נשים, מטעמים שונים הקשורים ב’כבוד הציבור’, המונה כמובן גברים בלבד, לקרוא בתורה בציבור, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להתפלל מסידור התפילה, לתקוע בשופר או לנענע ערבה או להדליק חנוכייה. תחומים אלה – הקשורים הן בלימוד ובקיאות, הן בקריאה ריטואלית בכתבי הקודש ובתפילה בציבור (עלייה לתורה, קריאה בטעמים ותפילה כשליח ציבור או ברכת כוהנים), הן במצוות השבתות והמועדים והן בצדדים טקסיים ציבוריים שונים, הקשורים בתוקף וסמכות – חסומים בפני רוב-רובו של ציבור הנשים בעולם האורתודוקסי, בארץ ובעולם, כאז כן היום, בשל ‘כבוד הציבור’. 

למונח מתעתע זה, הקובע שציבור, קהל ועדה נקבעים, בראש ובראשונה, בנוכחותם של עשרה גברים היוצרים מניין, ומדיר נשים מכלל מניין זה ומכלל הציבור שכבודו נחשב, השפעה רבה על הזירה הציבורית. 

לדברי סינתיה אוז’יק, “‘כבוד הציבור’ פירושו, ככל הנראה, שמירה קנאית על היוקרה, לא פחות ולא יותר. ותמיד כשכת נמוכה זוכה בגישה ליוקרה, היוקרה מזדלזלת”. 

“בניית תדמית נמוכה”

כבוד הציבור בַסֵדר הפטריארכלי מתייחס רק לכבוד האדם של גברים יהודים, שרק הם לבדם מכוננים ציבור ורק להם שמורה הזכות לכבוד, לחירות ולשוויון. כבוד האדם של נשים יהודיות וחופש הבחירה שלהן, אינם נלקחים בחשבון בַסֵדר הפטריארכלי במרחב הציבורי, בעולם המסורתי, ושוויונן בפני החוק, בכל הנוגע בדיני המעמד האישי, מעולם לא עלה על הדעת. בהקשר זה של הדרה, הרחקה ואפליה, המכוננים השפלה ופגיעה בכבוד האדם של נשים ובזכויות האדם שלהן, ראוי לצטט את דברי שופטת בית המשפט העליון, כבוד השופטת דליה דורנר, על משמעות האפליה וחסימת נגישוּת מחמת מין: 

“סגירת מקצוע או תפקיד בפני אדם מחמת מינו, גזעו או כיוצא באלה, משדרת מסר כי הקבוצה שעמה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את האפליה. התדמית הנמוכה, שיסודה בשונות הביולוגית או הגזעית, גורמת לאפליה, והאפליה מאששת את הסטראוטיפים המשפילים בדבר נחיתות המופלה. על-כן, היסוד המרכזי באפליה מחמת מין, גזע או אפליה דומה, הוא השפלת הקורבן.

דעתי היא אפוא, כי חוק היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם. וכך הוא כאשר אישה מופלית לרעה בשל מינה”. “לשיטתי, כאמור, הפלייתו של אדם לרעה מחמת השתייכותו הקבוצתית, ובענייננו אפליה לרעה של אישה, פוגעת בזכות לכבוד”. “הזכות לכבוד – שבה מעוגן האיסור על אפליה לרעה של נשים – היא מן החשובות שבזכויות היסוד של האדם. ככלל, השפלתה של אישה על-ידי הפלייתה לרעה מחמת עצם היותה אישה פוגעת בה קשות. יתר-על-כן: בבסיסה של הזכות עומדים אף אינטרסים חברתיים חשובים. כדברי השופט בך…’חברה אשר בה נוהגת אפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת'”. 

מפּסיקה עקרונית זו של בג”ץ עולה שכבוד האדם כולל את היותו שווה לזולתו בכל הנוגע לשוויון הזדמנויות ושוויון לפני החוק, וממנה נכנס ערך השוויון ל’חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’, שמילה זו נעדרת ממנו בשל התנגדות המפלגות החרדיות והדתיות, שאין בהן נציגות לנשים ואפליית נשים מקובלת בהן לפי דין. עוד ראוי להזכיר שהמאבק לזכויות האדם, שהחל כמאבק למען כלל הציבור שלא נהנה מזכויות אלה, הפך היום למאבק למען הפרט, למען קורבן ההפרה של זכויות אלה. מאבק זה אינו רשאי להקריב את זכויות הפרט למען טוב כללי, כפי שפעמים רבות תובע הריבון או בעל הכוח, ודאי לא כאשר הנימוקים להקרבה הם חד-צדדיים למדי. 

רעיון השוויון, כחלק מהותי מכבוד האדם, השפיע השפעה לא מבוטלת גם על חוגים שמעולם לא הכירו בו. בעולם האורתודוקסי המודרני, ובקהילות הקונסרבטיביות, הרפורמיות והמתחדשות, מתחוללים שינויי מרחיקי לכת בעשורים האחרונים בהקשר להבנה בת זמננו של כבוד האדם, כבוד הציבור וכבוד האשה בזיקה לרעיון השוויון בעולם המודרני.

שינויים אלה קשורים בפתיחת מגבלות מסורתיות בעניין מקום העמידה והישיבה וזהות הקול הנשמע במרחב הטקסי, כמו בעניין הנגישות לידע והשותפות ללימוד ולתפילה, לסמכות הרבנית ולהנהגת הטקס הדתי הציבורי בבית-הכנסת או במרחב ריטואלי פתוח. כל אלה היו עד לא מכבר רשות גברית בלעדית, שלנשים לא הייתה בהן דריסת-רגל, לעמוד בה ולהשתתף בה, בכל הקשור בביטויי קדושה וסמכות במרחב הציבורי, כמו קריאה בתורה, ברכה, קדושה והובלת התפילה, חזנות ופיוט, תקיעה בשופר, הוראה, פרשנות ודרשה, התעטפות בטלית והנחת תפילין. 

במרחב ההלכה היהודית האורתודוקסית, והמשפט הנגזר ממנו בדיני המעמד האישי, נשים בעולם הדתי, כאז כן היום, מנוּעות מכל השתתפות בחקיקה, שיפוט, דיינות ופסיקה, כשם שהן מנוּעות מלקחת חלק שווה בעולם הלימוד, בעולם השיפוט ובעולם בית-הכנסת וכלל הטקסים והריטואלים הנהוגים בו. אולם בזרמים יהודיים אחרים – כגון האורתודוקסים-המודרניים, הרפורמים והקונסרבטיביים, הרקונסטרוקציוניסטיים, והיהדות המתחדשת, שנוצרו או התחדשו בשלהי המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20 – הסבורים שהסֵדר הטבעי, כביכול, והמסורתי-הפטריארכלי הכפוי, למעשה, שאנו חיים בו, איננו טבעי ואיננו נשען על טבע הדברים עצמו ובוודאי איננו ראוי, נשים נהנות משוויון גדל והולך במספר מתרחב ומעמיק של תחומים. 

זרמים אלה רואים בעבר מקור השראה לדמויות מַנְהִיגוֹת, לרעיונות חדשים ולסדרים אלטרנטיביים, שאותם אפשר לשלב בדרך מיטבית עם ערכי הדעת, האמת והצדק, השוויון החירות, האחווה והחסד, המוסר והשלום שבני ובנות זמננו מאמינים בהם. עוד הם רואים בַקשר לָעבר הדתי וההיסטורי מקור להרחבת גבולות האפשר, בְעולם שרואה בכבוד האדם המושתת על חירות שוויון ואחווה, ערך מרכזי, ולא מקור לכפייה ואפליה. הפנייה אל העבר כמקור דעת והשראה וכמושא ללימוד וביקורת איננה רק מערערת את הלגיטימציה המשפטית של הפטריארכיה, אלא מבקרת את טענת היסוד שהפטריארכיה משקפת, כביכול, את טבע הדברים כשלעצמו באופן בלעדי.

2 תגובות

  1. תודה על מאמר חשוב ומשכיל! טוב שאישה חכמה ורבת ידע מזכירה ללא לאות את ההשפלה וחוסר הכבוד שכרוכים בהפרדה.

  2. איני יודע על מה הכותבת מבססת את דבריה. למעט ציטוט בודד, אין כאן התיחסות ישירה למקורות היהדות. להלן כמה מקורות שמכבדים מאוד את האשה: 1. דבורה הנביאה היתה שופטת(!) בתקופת השופטים (עיין בתנ”ך ספר שופטים פרקים ד-ה). היא הובילה לניצחון על צבא יבין מלך כנען. 2. כתוב בתלמוד שברוריה, אשתו של רבי מאיר, למדה כל יום שלוש מאות שמועות בתלמוד. המספר שלוש מאות מבטא בד”כ גוזמא, אבל זה בהחלט מראה על החיבור שלה לתורה ועל ידיעתה בתורה. 3. המלאך התגלה לאשת מנוח, ובישר לה על הולדתו של שמשון (שופטים פרק יג). הוא לא התגלה למנוח, כי אשתו היתה צדיקה ממנו! (כמו שמסבירים חז”ל בתלמוד!) 4. בספר שמואל מסופר על על צדקותה של אביגיל, אשת נבל הכרמלי. 5. חז”ל אומרים בתלמוד שעל האדם לכבד את אשתו יותר מגופו. 6. השולחן ערוך פוסק שאם יש שני בני אדם עניים, והם הגיעו למצב שבלית ברירה הם מסתובבים ומבקשים כסף, אחד איש ואחת אשה. יש לאשה זכות קדימה, כי היא מתביישת יותר. הרי לפנינו שהתורה מחשיבה מאוד את רגשות האשה. אפשר להביא עוד המון דוגמאות, אבל זה נושא למאמר ולא לתגובה.
    לגבי ההפרדה, העניין פשוט יותר ממה שהוא נראה בהשקפה ראשונה: כשאנו פונים אל אלוקים בתפילה, אנו רוצים להתרכז רק בזה, ללא יצרים ודחפים שגורמים לדעתנו להיות מוסחת לעניני הגוף והתאוה. הדבר הזה גם מכבד את צלם האלוקים שבאשה. אנו רוצים שהחברה תסתכל על האשה כעל בן אדם ולא כעל אביזר מיני חלילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן