חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

– הפנים שמאחורי המאבק –

גדלתי בוונצואלה. כל נבואות הזעם מתממשות בסוף – רועי אזאגי

שם: רועי אזאגי


גיל: 41


מקום מגורים: תל אביב


מצב משפחתי: נשוי + בת 19


עיסוק מקצועי: צלם טלוויזיה וקולנוע


מראיין: גבע קרא עוז

  1. מתי הצטרפת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?
    “הייתי משתתף פעיל מאוד בכל מחאת 2011 ואחריה לקחתי פסק זמן ארוך מאוד ממחאות. כשהמחאה נגד ההפיכה המשטרית החלה בינואר אני הייתי בצילומים בבלרוס. לשמוע על כוונות הממשלה לכונן כאן דיקטטורה בזמן שאני נמצא במדינה לא דמוקרטית ואני עד למציאות בה לאזרחים אין חופש וזכויות בסיסיות זעזע אותי והטריד אותי מאוד. עם חזרתי לארץ באמצע ינואר הצטרפתי מיד למחאה'”
  2. באלו הפגנות/אירועים אתה נוהג להשתתף?
    “בהתחלה הייתי מגיע רק במוצאי שבת. בפעם הראשונה שהמחאה הגיעה לירושלים הייתי בעבודה וצפיתי בהפגנה דרך החדשות. היה רגע, שבו ראיינו את שמחה רוטמן שהצהיר על הכוונה להמשיך בבליץ החקיקה למרות המחאה בזמן שעשרות אלפים עמדו מחוץ לכנסת. לא היה לי ספק שהאיש ושותפיו עושים כאן הפיכה והם לא מתכוונים לעצור. כי אין דבר כזה חצי הפיכה כמו שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה.
    בהפגנה השניה בירושלים כבר הייתי שם גם אני. משם לאט לאט התחלתי לקחת חלק בימי שיבוש, צעדות, הגעתי לבני ברק, חסימות באיילון, שחרור עצורים, נתב”ג, רכבת ישראל, שגרירות ארה”ב ולפני כמה חודשים לקחתי חלק פעיל בהקמת ‘שומרי מסך’, מחאת א.נשי הקולנוע והטלוויזיה למען הדמוקרטיה. מאז קיימנו מספר פעילויות בין היתר משמר מחאה מול גלי צה”ל מידי יום שישי במחאה על מדיניות ההשתקה והטיהור הפוליטי שדני זקן, מפקדה הזמני של התחנה ומקורבו של יעקוב ברדוגו מוביל מאז כניסתו לתפקיד תוך הורדת תכניות מהאוויר, פיטורי שדרנים ושדרניות, התערבות גסה באופי הדיווחים ודרישה לצמצום הבעת דעותיהם האישית של שדרני התחנה. בימים אלו, מעבר להשתתפות בפעולות של המטה הארצי, אנחנו בשומרי מסך פועלים נגד ההשתלטות השקטה ששר התקשורת מוביל בתאגיד השידור במטרה להפוך אותו לשופר תעמולה ממשלתי וגם מובילים קו התנגדות ברור נגד חוק התקשורת שהגיש השר קרעי ושכל תכליתו היא חיסול התקשורת החופשית תוך פגיעה אנושה ביצירה העברית.״
  3. מה מניע אותך להיות פעיל במאבק?
    “קודם כל החשש לעתידי ולעתיד משפחתי כאן בארץ והרצון לא להגר שוב.
    במהלך האינתיפאדה הראשונה משפחתי (ואני) ירדה מהארץ לונצואלה, שם גדלתי. בשנת 1999 חזרנו ארצה עם עלייתו של צ’אבס לשלטון בונצואלה (שאגב, נבחר בבחירות דמוקרטיות וברוב קולות). המהלכים שליוו את הפיכתה של ונצואלה לדיקטטורה עם עלייתו של הפופוליזם הצ’אביסטי לשלטון בונצואלה היו צונמי של מינויים פוליטיים והשתלטות מפלגתית על כל מוסדות המדינה, הסתה וריסון הרשות השופטת שכבר הייתה במצב גרוע והפגיעה האנושה בתקשורת החופשית שהובילה לסגירת ערוצים ולנזק תרבותי.

    ראיתי מקרוב איך התהליך הזה קורה ומה ההשלכות שלו לטווח הקצר ולטווח הארוך. אני יודע שכל נבואות הזעם, אפילו אלו שנשמעות לנו הזויות במיוחד, מתממשות בסוף. גם שם, החברה התפוררה, חברים ניתקו קשרים, קרובי משפחה הפסיקו לדבר אלה עם אלה.
    ונצואלה חוותה עזיבה המונית. בהתחלה היו אלה אנשי עסקים ומשקיעים, בהמשך אקדמאים ואנשי מקצוע, רופאים, מהנדסים וכו’, אחרי זה כל מי שהיו לו אמצעים להגר עשה זאת. יותר מ-1,200000 אזרחים עזבו בשנים הראשונות, והחל מ-2014 החל גל הגירה עצום כשבסופו יותר מ-6 מיליון אזרחי ונצואלה עזבו. חלקם ברגל, במה שהפך להיות ההגירה הגדולה ביותר בהיסטוריה של אמריקה. כמעט אף אחד מקרובי משפחתי ומכריי לא נשארו שם. לרובם אין בכלל איך או למה לחזור.

    ההפיכה לדיקטטורה היא מהלך הרסני וחד כיווני שכמעט בלתי אפשרי לחזור ממנו. יש נקודה שממנה המצב רק מדרדר. זו נפילה חופשית ואין תחתית, אין שום דבר שיבלום אותה. המחאה היא הסיבה שבגללה אני ועוד רבים אחרים עדיין כאן. לחיות במדינה דיקטטורית לא בא בחשבון מבחינתי והמחאה היא התקווה היחידה כרגע לעתיד טוב יותר, לאפשרות להמשיך לצמוח ולהתפתח בבית שלי, במדינה שלי”
    .

  4. מה לדעתך הן מטרות המאבק – אלו הישגים אתה חושב שהוא צריך להשיג, בטווח הקצר/הארוך?
    “זה ישמע אופטימיסטי מדי, אבל אני חושב שהמון מהמטרות כבר הושגו (אגב, אני מאלו שמאמינים שמחאת 2011 הייתה מחאה מוצלחת מאוד).

    קודם כל קם כאן מחנה ליברלי דמוקרטי שהיה רדום ויצא לרחוב בהמוניו, החזיר לעצמו את הגאווה הלאומית והסמלים האזרחיים שהפופוליזם הלאומני רוקן מתוכן וניכס לעצמו במשך שנים רבות. חשף את השקר שמאחורי החלוקה המלאכותית למחנות של ימין ושמאל חסרי משמעות שהנהיג (ועדיין מנסה להנהיג) כאן השלטון במשך שנים ושכל תכליתם הוא לפלג את העם. אני מאמין שמה שהיה לא יהיה עוד. יש היום הבנה שהדמוקרטיה השברירית שהשתמרה בזכות האמון שהיה לנו ברצונם הטוב של חברי הממשלה לא יכולה עוד להתקיים וחייבים לבצר אותה בחוקה ומנגנוני איזונים חדשים שיבטיחו את שלומה גם אם כמו היום, מפלגות פופוליסטיות ולאומניות עולות לשלטון. לדעתי (ולהבדיל מ2011) המטרות ברורות מאוד. יש המון חולות שצריך לטפל בהן, אבל בהעדר קרקע דמוקרטית יציבה לא יהיה לנו איך לעשות את זה.

    חשוב לא פחות – חייבים להשקיע בחינוך לדמוקרטיה ולשוויון לכולם.ן.

    חייבים גם להשקיע המון בריפוי חברתי אבל זה בהמשך. כרגע אנחנו עדיין לא שם״

  5. איך אתה מרגיש שהמצב הפוליטי והמאבק משפיעים על חייך האישיים?

    “קשה לחשוב היום על תחום מהחיים שלי שלא מושפע מהמצב:
    זה המשפחה, אני לא חושב שיש מישהו שפעיל במחאה ולא משלם מחיר אישי כזה או אחר. זה החשש לעתיד המקצועי שלי וליכולת להתפרנס ממה שאני עושה. זה חוסר הוודאות לעתיד הענף כולו. בעצם חוסר הוודאות הכללי משבש כל יכולת לתכנן או לחשוב לעתיד הממש קרוב. צריך להבין שאנחנו מתעסקים עם ממשלה סדיסטית שנהנית להתעלל בחלק גדול מאזרחיה כי זה מניב לה רווח פוליטי. לא חושב שיש מישהו במדינה שהמצב לא משפיע עליו. תמיד יש את האפשרות להעמיד פנים ששום דבר לא קורה ולהמשיך לחיות חיים רגילים אבל המחיר על זה גבוה פי כמה לדעתי”

  6. תוכל לשתף ברגע מיוחד/יוצא דופן במאבק, שנחרט בך?
    “המפתח לחברה בריאה הם האנשים שמרכיבים אותה ויש כאן חומר אנושי מדהים ועוצמתי מאוד.
    יש אינספור רגעים יפים שקורים כל הזמן לאורך המחאה כולה. רגעים אנושיים ומרגשים. א.נשים שמרימים אותך כשאתה נופל, מלאכים שמחלקים קרטיבים בצהרי היום בקפלן באמצע יום שיבוש, זרים שמציעים לך מים או קרם הגנה בלי שפנית אליהם אפילו ועוד ועוד.
    יש גם רגעים עוצמתיים מאוד, של אנרגיות גבוהות מאוד כמו כשאתה מקיף את הכנסת בצעדה או יוצא בתחנת רכבת השלום אחרי שהממשלה העבירה את חוק ביטול עילת הסבירות לקראת לילה מאוד לא שקט של התנגדות. אבל אם יש רגע שנחרט בי זו הצעדה הראשונה בבני ברק. אני חייב להבין מה הסיבה למה שאני עושה ולהיות שלם איתה. אחרת אני לא עושה. ובהתחלה באמת לא הייתי סגור עם עצמי אם ללכת או לא. לא הבנתי מה מהות הצעדה, למה אני רוצה להגיע לשם  ולא רציתי לקחת חלק בצעדה שכולה פרובוקציה. אז חשבתי והבנתי שלפחות מבחינתי, חשוב שהציבור החרדי ידע שיש לו אחריות על ההנהגה שלו. שזה לא נכון להמשיך להבדיל בין השניים ולפתור את הציבור מהאחריות למה שההנהגה שלו עושה. ועם זה באתי. והיה המון חששות באוויר. ומה שנחרט בי היו המוני הצעירים החרדים שהחילו להגיע לכיוון הצעדה וממש התמזגו איתנו. ואני לא מתייחס לזיקוקים שנורו על הצועדים וגם לא למפגני הרגשנות של אלה שהציעו לנו צ’ולנט, קולה ואזני המן. מה שעודד אותי באמת זה שבסוף הצעדה נשארו על הכביש עשרות אם לא מאות מעגלי שיח. וזה לא שהיה בזה משהו קיצ’י של קירוב לבבות ולא שום דבר בסגנון, להפך, היו שיחות קשות, היו גם  טונים גבוהים פה ושם אבל המפגש כולו נולד מתוך רצון לנהל שיח לא מתווך בין אזרחים של אותה מדינה. וזה, הוציא את ההנהגה החרדית מדעתה. זה סדק, ולו לרגע את מסך ההפרדה וההפחדה.

    זה היה רגע שהבנתי שיש לנו את היכולת לעשות המון שינויים בלי שנצטרך לחכות לאף מושיע שיכנס לפוליטיקה ויעשה אותם בשבילנו”

4 תגובות

  1. תיאור אמין של המצב עם תובנות נבונות של ישראלי שאיכפת לו. ריגש אותי שאלפי אנשים טובים כמוהו התעוררו בכל הארץ ויוצאים לרחובות בנחישות. רואים אור בקצה המנהרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן