תפריט
"איזה חזקה את"
אנשים שואלים- איך אתם שורדים את כל זה? איך אתם מצליחים להתמודד? איך חיים? איך אוכלים? אתם כל כך חזקים. אתם גיבורים. אנחנו בטח היינו נשברים.
אני מסתכלת על אלו ששואלים, מחייכת קלות ומהנהנת. אין לי תשובה טובה לתת, ובטח לא כזאת שאני יכולה לשתף על הדרך, עם בן אדם שהרגע פגשתי. "אתם לא רוצים לדעת" לפעמים יוצא לי. או "זה רק נראה ככה מהצד".
רגע אחרי כשאני לרגע עם עצמי, אני שואלת בליבי "איך את שורדת את כל זה?". ואז לרגע עולה בדמיוני תמונה של אבא שלי, אני רואה אותו יושב לבדו בחושך, במנהרה לחה, על מזרון מעופש ומסריח. אני רואה את הפנים שלו נפולות, רואה את הפחד, הרעב והייאוש שבו. אני תוהה מה הוא חושב לעצמו והאם שוב פעם המחבל אמר לו שהוא ישאר שם לנצח כי לאף אחד לא אכפת.
אני מדמיינת אותו חושב עלינו, על מה שאנחנו עוברים בזמן שהוא שם ואת הדמעות בגרונו גורמות למחנק שמקשה לנשום. אני שומעת את תפילותיו, מבקש בכל ליבו שיוציאו אותו מהגיהנום. מתחנן וזועק בבקשה שלמישהו מספיק אכפת כדי שהוא יחזור להיות אדם חופשי. מדמיינת אותו מתגעגע לרועיקי הנכד הגדול ולמשחקי הכדורסל בימי שבת בצהריים. רואה אותו מבקש כל לילה לפני שנרדם שמחר מישהו יבוא להגיד לו שהוא חוזר הביתה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומבינה איך אני שורדת. אני שורדת כי אני יודעת שעל כתפיי להציל את חייו של אבא שלי. אני אוכלת כי אני חייבת כוחות לזעוק את זעקתו. אני מתמודדת כי אם אני לא אתמודד איך הוא שם ישרוד. אני חזקה כי אני מחכה לרגע שאבא שלי יחזור אליי ואז אוכל להתפרק.
זה הזמן שלנו, להיות חזקים בשבילם. לזעוק את זעקתם. לדרוש שיחזירו אותם הביתה עכשיו. להגיד את מה שהם לא יכולים ולשרוד כדי שהם יחזרו לביתם. זה קשה, הבכי עומד בגרון והייאוש מתקרב אבל לא נשבר ונעמוד היום בערב לצרוח בקול צרוד- החטופים הם אנחנו, ואם הם לא יחזרו לא תהיה לנו זכות להתקיים כאן.
מנגבת את הדמעות ויוצאת לעוד יום שבו אני מקדישה כל דקה ממנו בלהציל את חייו של אבא שלי.
תבואו לעצרת היום בערב, אתם אלו שנותנים למשפחות את הכוח להמשיך להילחם!
תבואו להציל חיים
