חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

היום שאחרי / אהוד רז

מתישהו תסתיים המלחמה הזו, מלחמת עזה. ואולי זו תהיה מלחמה כוללת בכמה חזיתות. והיא תסתיים בניצחוננו. ננצח כי בסופו של דבר אנחנו חזקים יותר, צודקים יותר ומלוכדים יותר. כן, כפי שמתברר בימים האחרונים, בהם הפלטפורמות היעילות של כל ארגוני המחאה נהפכו בין רגע לפלטפורמות מבצעיות של איסוף מידע, סיוע למשפחות הנעדרים וההרוגים, סיוע לחיילי צה”ל שמתברר שחסרים ציוד לחימה בסיסי בשל מחדלים רבי שנים.

ומחיר הניצחון יהיה כבד מנשוא. לא כבד כמו במלחמת השחרור (6000 הרוגים בישוב יהודי של 600,000 מקביל ל90,000 הרוגים ביחס לאוכלוסייה של היום), בה לא היה בית אחד שלא שכל מי מיקיריו, אבל כבד בהרבה מכל המלחמות שהכרנו לרבות הרוגי הטרור לאורך השנים.

ברגעים אלה, עסוקים מרבית אזרחי המדינה, איש איש בדרכו, בסיוע למאמץ המלחמתי. מי שגויס, מי שמתנדב לסיוע, ומי שממתין לתורו לתרום בהמשך המלחמה הלא קצרה הצפויה בשבועות ואולי בחודשים הקרובים.

אבל היום שאחרי יגיע. ומדינת ישראל תעמוד על תילה, המכוניות תסענה, הפקקים יחזרו, והמצוקות במערכת הבריאות והחינוך, כמו גם המצב הכלכלי (שצפוי להיות גרוע מאד) ויוקר המחיה יחזרו להעסיק אותנו. כן, ועוד משהו: מהו עתידה של המדינה? מהו הפתרון ארוך הטווח לבעיה הפלשתינית, עתיד יהודה שומרון ועזה? כיצד תיפתר בעיית הניכור בחברה הישראלית, הקשורה בטבורה לשוויון בנטל, ולשילוב ערביי ישראל והאוכלוסייה החרדית בכלכלת המדינה כדי שתצמח ותשגשג? כיצד יוצרים הלכה למעשה אמנה חברתית שבה איש באמונתו יחיה, אבל גם יכבד את זכותו של האחר לחיות באמונתו שלו? כיצד נביא לידי ביטוי מעשי וקונקרטי את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית?

וכן, ביום שאחרי תחזור הפוליטיקה. ותהיינה בחירות. מתי? שאלה טובה.

אתן כאן הערכה משלי: אני מעריך (ומקווה? איני יודע) שבכירי הליכוד (היה בדעתי לכנות אותם בתואר אחר אך אמנע מכך), אלה הטוענים לכתר הליכוד ביום שאחרי נתניהו, “ינצלו” את המחדל הנורא, יאזרו אומץ (שלא בטוח שיש להם) יתבעו את התפטרותו של ביבי, ויציעו לאופוזיציה בכנסת הקמת ממשלת אחדות (רוטציה להערכתי) בראשות אותו יורש מביניהם בפריימריז בזק שיערכו לראשות הליכוד. ממשלת אחדות שתכלול את סיעות הליכוד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו והעבודה, כמו גם כנראה את סיעות יהדות התורה וש”ס.

אני מעריך שכך יעשו בכירי הליכוד כי להערכתי הזעם הציבורי (שהמחאה עד עתה היא כאין וכאפס לעומתו) לא יאפשר למדינה להתקיים בלי בחירות או הקמת ממשלת אחדות בלי נתניהו כפי שפירטתי כעת.

כך או כך, מתישהו תהיינה בחירות. ועל הבחירות האלה, תהיינה כאשר תהיינה, ביקשתי לכתוב.

לא רק המדינה לא תהיה כמו שהייתה אחרי כמעט שנה של ממשלת בלהות ומלחמה שלא הייתה כדוגמתה. גם המערכת הפוליטית תעבור מפץ גדול. וברצוני להציע דרך שלמיטב הבנתי תהיה הטובה ביותר למדינה שחפצת חיים היא.

המותגים “מרץ”, “העבודה” כמו גם “יש עתיד”, “המחנה הממלכתי” או “כחול לבן” אבד עליהם הכלח. זו לא רק סמנטיקה, זה סמל. הכוח שצריך וצפוי לקום ולהוביל את המדינה צריך להיות חדש ונקי ממעשי העבר. ודוק: איני מתכוון לאיחוד רשימות לכנסת בהן ישמרו המותגים והמוסדות של המפלגות הישנות. מעשה כזה יהיה רק “תיקון קוסמטי” שהציבור לא יקבל אותו ולא יאמץ אותו.

הכוח החדש שצריך לקום צריך לשאת באמתחתו, במהות וגם במראית עין, מראה של גוף חדש, ללא היסטוריה וללא עבר. מובן, שבגוף החדש הזה יהיו אנשים “ישנים”, בהם גם פוליטיקאים בהווה שלא “הוכתמו” בעבר הישראלי.

למרות שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה איומה שסופה מי ישורנו, אנשים מתוכנו צריכים לקחת על עצמם את תכנון היום שאחרי. ויפה שעה אחת קודם.

ברצוני לשרטט קווי מתאר כלליים לגוף החדש הזה שצריך לקום.

ראשית, זו מפלגה פוליטית שמצהירה שבכוונתה לרוץ בבחירות לכנסת ולהנהיג את המדינה.

שנית, כאמור לעיל, עליה לבחור לה שם חדש וברור. לשם יש חשיבות אם כי לא מכרעת. בינתיים, ולצורך מאמר זה, אכנה אותה “המפלגה הדמוקרטית הישראלית”.

שלישית, מפלגה חדשה זו תהא פתוחה להתפקדות לזמן קצוב לכל אדם החפץ בכך. יהודי או ערבי. חילוני או דתי. ימני או שמאלני או מרכזי. שום השתייכות למפלגה קיימת לא תמנע זאת. ואם בן גביר, סמוטריץ או יריב לוין רוצים להתפקד אליה, לא נמנע זאת, אבל… מי שמתפקד ידרש להצהיר שהוא מבטל כל שייכות או זיקה, רשמית או לא רשמית, למפלגה או רשימה קיימת.

בתאריך ידוע ומוסכם כל מי שהתפקד יתבקש לבחור הנהגה למפלגה. יאיר לפיד ורם בן ברק מוזמנים להציג מועמדותם. מירב מיכאלי מוזמנת (ממליץ לה שלא). גנץ, סער ואיזנקוט (אם יתפקדו למפלגה הדמוקרטית הישראלית) מוזמנים. יאיר גולן ודאי וודאי. גם כל מנהיגי המחאה שהוכיחו את עצמם יעמידו עצמם לבחירה, וציבור המתפקדים יכריע. הנהגת המפלגה תבחר בהקדם צוות איכותי הנהנה מאמון ציבורי רחב כדי שינסח למפלגה תקנון, עקרונות וחזון שיוצגו בשקיפות מלאה לכלל הציבור.

מהם העקרונות של המפלגה הדמוקרטית הישראלית: אציע כאן את אלה שלפי מיטב הכרתי ראויים ומקדמים את מדינת ישראל, כמו גם יאפשרו למנעד רחב של אזרחים ואנשי ציבור להזדהות איתם ולאמץ אותם כבסיס ראשוני.

  1. אימוץ מלא של מגילת העצמאות כחזון מדינת ישראל. לא אכנס לפלפולים אם כמסמך משפטי או כבסיס לחוקי המדינה (בדיוק כפי שהמשפט העברי הוא בסיס ראוי לחוק במדינה במקומות בהם החוק אינו נותן מענה מפורש).

  2. שוויון מלא לכל אזרחי המדינה, שביטויו המעשי צריך להיות שוויון חובות ושוויון זכויות מלא. במובן האופרטיבי מדובר בחתירה עקבית ובהקדם לשוויון הזדמנויות בחינוך וברווחה לכל ילדי ישראל: בתל אביב, בדימונה, באום אל פאחם ובבני ברק.

  3. פתרון יסודי של חובת השירות בצה”ל (השוויון בנטל”): אפשרות ראשונה היא ביטול חוק גיוס חובה ומתן תמריצים כלכליים ואחרים כדי ששורות הצבא לא ידלדלו. זו אפשרות שנראיצ מרחיקת לכת ודורשת הכנה קפדנית, אך המציאות בפועל כיום לא רחוקה מכך. מי בקי יודע שמי שבאמת לא רוצה לשרת היום בצה”ל מוצא את הדרך. לחילופין, ע”י חיוב שירות של המדינה בשירות אזרחי או צבאי לכולם. ובצד חובה זו (למרות שיראה הדבר בעיני רבים כסנקציה חמורה מדי), ניתן גם להטיל סנקציה פשוטה אך אפקטיבית על כל אלה שיתחמקו משירות: שלילת זכות ההיבחרות וההצבעה לכנסת. ודוק: אין מדובר בשום פגיעה אחרת: לא באזרחות, לא בזכויות המשפטיות או הסוציאליות, לא בזכות לבחור או להיבחר לרשויות המקומיות או לכל תפקיד אחר. ואולם, מי שמתחמק מחובתו לשרת את המדינה, ולו בצורה שאינה סותרת את אמונתו ואורח חייו, אין לו זכות מוסרית להשתתף בבחירות שמכריעות את גורל המדינה. אגב, למי שלא שם לב, שני הפתרונות שהצעתי כאן פותרים באבחת קסם את בעיית אי השירות בצבא של החרדים והערבים. אם אין גיוס חובה ומשרתים בצבא יתוגמלו באופן נדיב, אין בעיית שוויון בנטל. ואם נשלול זכות הצבעה לכנסת ממי שלא שירת שירות צבאי או אזרחי, כוחם הפוליטי ידלדל מאד. כן, במו סירובם לשרת שירות אזרחי הולם יהפכו עצמם הסרבנים לאזרחים סוג ב’.

  4. הפרדת דת ומדינה: לא, אין המדובר בשום אופן בפגיעה בשירותי דת (ובחובת המדינה להעניק אותם מכספי המיסים של כולם) לכל הנזקק להם, או במוסדות הדתיים (בתי דין, בתי כנסת, מקוואות ושירותי דת רבים אחרים). לא ולא. הכוונה היא אך ורק לקביעה שהחוק במדינה אינו חוק דתי, ולמוסדות הדתיים אין כל נגיעה בחיים האישיים של מי שאינו חפץ בכך: נישואין, גירושין, קבורה, כשרות וכו’. מובן שמטעמים פרקטיים במקומות בהם עובדים ומשרתים אנשים מכלל הציבור (צה”ל, מקומות עבודה בהם העובדים סועדים) תישמר הכשרות. זה וויתור קטן וסביר מאד מצד החילונים ואין לפגוע בו.

  5. הגעה לאמנה הגיונית ומכבדת לגבי אופי המרחב הציבורי, שבבסיסה עיצוב הסממנים החיצוניים על פי מרבית האוכלוסייה באותו מרחב. וודאי שאין שום הכרח שבבני ברק תחולל השבת, ומנגד, אין שום הצדקה שבגוש דן לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת. אין כל הצדקה להחשיך בכפייה את מסכי הטלוויזיה של כל הישראלים ביום כיפור ואין כל הצדקה לכך שאשה שהרתה בטעות צריכה לקבל “אישור” מ”ועדה” של זרים כדי להפסיק את הריונה בתחילתו. יש עוד דוגמאות רבות. אם כל צד ירצה באמת להתחשב באחר, זה יושג בקלות מפתיעה. ואחרי כל זה, יוכל כל אדם לבחור היכן יתגורר והיכן יערוך את קניותיו ובילוייו. פשוט, לא?

  6. חתירה לפתרון אסטרטגי לדורות לבעיה הפלשתינית ועתיד שטחי יהודה, שומרון ועזה. העיקרון המכונן הוא שמציאות הכיבוש בשטחי יהודה ושומרון והמציאות ההומניטרית בעזה הם לא סבירים, לא תורמים לביטחון ולשגשוג המדינה והאינטרס של ישראל הוא לחתור לפתרון אסטרטגי ארוך טווח שלהם. חשוב להדגיש, באומרי “כיבוש” איני מתכוון לכך שאין לנו זכות על יהודה ושומרון. ההיפך, זכותנו ההיסטורית על חברון עיר האבות אינה נופלת מזכותנו על תל אביב, והיא נוגעת (לפחות) לכל המקומות בהן יש ראיות מדעיות שהיינו בהם בטרם הוגלינו מכאן לפני 2000 שנה. כוונתי במילה “כיבוש” היא שבלי קשר להיסטוריה שהובילה לכך, ולשאלה “מי צודק” או “מי הטובים ומי הרעים”, הרי שמדובר באופן אובייקטיבי במצב של אוכלוסייה של בני המקום שנתונה תחת שלטון צבאי שאינה חפצה בו ואף מתנגדת לו בתוקף. המצב זה פוגע בביטחון ישראל ומשחית את נפש ילדינו. איני חפץ להיכנס לפלפולי בטחון. אומר רק שמרכיב הכוח האסטרטגי שלנו עמד מאז ומעולם על 3 רגליים: האמונה בצדקת דרכנו, אחדותנו ותמיכת העולם הנאור, פוליטית וצבאית. כך ניצחנו במלחמת השחרור, הקשה במלחמות ישראל, כך במלחמת יום כיפור, וכך גם עתה. מצב הכיבוש ביהודה ושומרון מעמיד מזה עשרות שנים בספק ומערער את 3 היסודות האלה גם יחד. בחלקים רבים בציבור הישראלי התערערה האמונה בצדקת הדרך, על הערבות ההדדית שהידרדרה לשפל נוראי אין להכביר מילים, ואילו תמיכת העולם אינה יציבה כל עוד נמשך מצב הכיבוש אך בוודאי תתחזק לאין שיעור אם ננקוט אמצעים ממשיים בניסיון לסיימו. בכל הפתרונות הצבאיים הכרוכים בוויתור על שטחים שיש להם משמעות ביטחונית יעסקו מומחי הצבא. אציין רק שרוב מכריע של בכירי מערכות הביטחון בעבר ובהווה סבורים כי ניתן להבטיח את בטחון ישראל בצורה טובה גם אם ניסוג (בכאב גדול) משטחים להם יש לנו זיקה היסטרית ורגשית עמוקה.

 

זה הזמן, זה הרגע. בעוד התותחים רועמים, המטוסים מפציצים, הקברניטים עסוקים באתגרים אסטרטגיים וטקטיים כיצד לסיים את המלחמה בניצחון וכלל האזרחים מגויסים למאמץ המשותף, איש איש על פי דרכו ואמונתו, ראוי וחיוני שמי ממנהיגי הציבור, אלו שבכנסת ואלו שלא, יעסקו גם ביום שאחרי. איך מקימים מסגרת פוליטית ראויה שתזכה לאמון הציבור בבחירות ותשכיל להצעיד את מדינת ישראל לטובת כלל אזרחיה ותושביה לעתיד דמוקרטי של בטחון, שלום, רווחה ושגשוג. זו הצעתי.

אהוד רז
(אם זה חשוב… רופא, עורך דין וסא”ל במילואים) 

אהוד רז
אהוד רז

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן