תפריט
פעם, לפני יותר מדי שנים, העורך הראשי שלי במעריב היה יעקב ארז. על הקיר שלצידו, בכל תפקיד שמילא, הייתה תלויה תמונה קטנה, ממוסגרת, ובה נייר מודפס במכונת כתיבה מיום שישי, 5 באוקטובר 1973 – ידיעה שהצנזורה פסלה את רובה.
יעקב ארז היה אז הכתב הצבאי המיתולוגי של "מעריב" (במקביל להבר ב"ידיעות", שיף ב"הארץ", בן-ישי ודומיהם) וניסה להעביר ידיעה על ריכוזי הכוחות המצרים והסורים, על ההתראות המצטברות, על הסימנים שמשהו גדול הולך לקרות. הצנזורה הצבאית פסלה הכל. ואז הגיע המחדל.
ועכשיו? בחודשים האחרונים? בשנה האחרונה? בעשור האחרון? הכל היה מול העיניים. הכתובת הייתה על כל הקירות. בכל הפידים. בכל הפרופילים. כתבים, פרשנים, בלוגרים, פודקאסטים, קצינים במילואים ואינספור אזרחים, דיווחו על מה שקורה מעבר לגדר. גורמי מודיעין ניסו להזהיר את הדרג המדיני, כולל בקבינט. משכו בדש הבגד – וכלום.
ועכשיו אנחנו מגיעים למה שמתנהל ומתחולל באולפנים (בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל תחנות הרדיו): שלטון ביביסטי ללא מצרים. אפס ביקורת על המנהיג העליון. אדישות מול המתחולל בהר הבית. שוויון נפש מול מה שקורה בחווארה. הגנה אוטומטית על הקואליציה האיומה. הנבערת והמושחתת עד לקצות עצמותיה.
במסגרת ההפיכה המשטרית, שתל המנהיג את כמוסות הרעל שלו בכל התחנות ובכל האולפנים, ולא רק שהם ממלאים את חלקם בהפצות הפושעות של דפי המסרים השקריים – בפועל הם השתלטו לחלוטין על הנרטיב.
הכהניסט נבנה באולפנים; רעייתו הנאוה והחמושה נהפכה לאורחת קבועה ורצויה; המשיחיסט עם האנגלית זכה לסופרלטיבים ששמורים לגאוני כלכלה וניהול (ואיש לא טרח לחקור את מעלליו במשרד הביטחון השני); הערוץ הציבורי קלט מחדש את גברת האסלות שהפכה את האולפנים שלה למחראות ביביסטיות ברמות בלתי נתפסות; בערוץ של המדינה שולט ללא מצרים וללא מעצורים הבן של אתם יודעים מי; ובערוץ המתחרה מלאו את המסכים במגישי דמה נטולי בינה ובדוקטור המשסה עם הקוקו.
ועוד לא דיברנו על קרקס הביזאר בתחנות הרדיו המסחריות. תקשורת שלמה בלי שמץ של עיתונות, בלי ביקורת, בלי תחקיר, בלי לשאול שאלות. תקשורת לקקנית וכנועה שמתחרה רק, אולי, במה שנהיה ממשרד מבקר המדינה. ואז הגיעה שמחת תורה.
