אנשים בני כל הגילאים, משפחות, ילדים, נאספו בגינה עירונית זעירה, קראו, שרו, זעקו. ולבסוף התכנסו בגינה הקטנה ושרו התקווה. עכשיו, מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני רחוק מדגלים והמנונים – אבל אז ראיתי אישה צעירה, אם לילדים, עומדת עם דגל ושרה התקווה, כשים של דמעות שוטף את שתי עיניה.