חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

– הפנים שמאחורי המאבק –

החוסן הקהילתי שהתפתח סביב המחאה, זה הכוח האמיתי שלנו – יואב גלזנר

שם: יואב גלזנר


גיל: 49


מקום מגורים: קציר


מצב משפחתי: נשו׳ +2


עיסוק מקצועי:  איש תוכן עצמאי


מראיין: גבע קרא עוז

צילום: ארז חרודי
  1. מתי הצטרפת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?
    "הצטרפתי להפגנות ברגע שהתחילו. עבורי ההפגנות בחודשים האחרונים הן המשך ישיר להפגנות בבלפור, עפולה, ובכיכר גורן, שאליהן התחלתי ללכת לפני שש שנים. מהרגע הראשון, כאשר יצאתי להפגין אחרי המעצר המופרך של אורן סימון בפתח תקווה ב-2017, הבנתי שמדובר במאבק על עתיד המקום הזה ועל עתידם של הילדים שלי. אני מרגיש שהציבור הרחב מבין סוף-סוף את מה שחבריי ואני זועקים ברחובות כבר שנים – דמוקרטיה חייבת להתגונן מפני נירמול השחיתות ומיסודה, ומפניהם של מי שקמים עליה מתוכה כדי לרסק אותה (גם אם בכלים שנחשבים דמוקרטיים – שיטה מוכרת לריסוק דמוקרטיות)."

  1. באלו הפגנות/אירועים אתה נוהג להשתתף?

    "אני משתדל להגיע לקפלן מדי מוצ"ש, השתתפתי ב'ימי השיבוש' בהפגנות בירושלים, ועוד. אני מנסה מצד אחד להיות נוכח ולזעוק, אבל זה תמיד עומד מול השיקול של לשמור על שיגרת חיים, משפחה, עבודה, וגם שימור האנרגיות לטווח הארוך. זו משוואה עדינה ואני מנסה לנהל אותה בצורה מחושבת למרות הדחף שבוער בי לצאת לרחובות.

    קרה לי לא אחת שהגבתי לאירועים 'על המקום', זרקתי על עצמי מגפון ופשוט יצאתי, גם כשידעתי שיש סיכוי שאעמוד לבדי ברחוב. זה קרה לי כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות (ליל המעצרים האלימים בקיסריה ובחדרה, המעצר של 'השוטרת אז-אולי', הפעלת המכתזית בצומת כרכור, ועוד) ובאורח פלא מעולם לא נשארתי לבד".

  2. מה מניע אותך להיות פעיל במאבק?
    "מעל הכול – עתיד המקום הזה והצורך לבנות עבור ילדיי מדינה שהם יוכלו לחיות בה לפי עולם הערכים שלהם ושלי. לצד זה יש גם 'תמריצים משניים' נוספים – אחד מהם זו הקהילה שנוצרה סביב המחאה בשנים האחרונות ותחושת המחויבות לאנשים הטובים שהם השותפים שלי למסע הארוך. יש כמה שהם ממש חברי-נפש עבורי"

  3. מהן לדעתך מטרות המאבק – אלו הישגים אתה חושב שהוא צריך להשיג, בטווח הקצר/הארוך?

    "ברגעים הבודדים של אופטימיות אני מרשה לעצמי לחלום על מיסודה של חוקה, כיאה לדמוקרטיה ליברלית מערבית. אם מחפשים יעד רחוק זה מה שהייתי שואף אליו.

    עם זאת, אני חייב לומר שרגעי האופטימיות לא רבים, ובטווח הקצר והבינוני אני מוכן להסתפק במדינה שבה אוכל לקיים את אורח חיי ואת אמונותיי על פי דרכי, חופשי מכפייה. אם זה דורש פיצול כלשהו או התארגנות מבנית אחרת של המדינה אני מוכן לשלם את המחיר".

  4. איך אתה מרגיש שהמצב הפוליטי והמאבק משפיעים על חייך האישיים?

    "יש לזה מחירים לא פשוטים, ודאי בהצטברות ובפרספקטיבה של 6 שנים. המשפחה שלי משלמת מחיר, העסק שלי משלם מחיר, כנראה שגם הבריאות שלי. מבחינתי זו השקעה לטובת העתיד של כולנו, וייתכן שאני פשוט לא יכול לשתוק ולא מסוגל לנהוג אחרת כשהבית בוער. לצד זאת יש גם כמה 'רווחים', ובהם קשרים חברתיים שהם סוג של אחוות-לוחמים – אנשים שנכנסו לי עמוק ללב והם חברים לחיים שתמיד יהיו שם".

  5. תוכל לשתף ברגע מיוחד/יוצא דופן במאבק, שנחרט בך?

    "יש לי עשרות כאלה, והם באמת הולכים שנים לאחור, אבל אתמקד באחד מהתקופה האחרונה – ליל המעצרים האלימים בקיסריה ובחדרה.

    באותו ערב שבת הייתי במסיבת יומולדת במרכז הארץ ביחד עם כמה חברים טובים מימי בלפור. בשלב מסוים קיבלנו את סרטוני האלימות המשטרתית המחרידה כלפי מפגינים בקיסריה, שמענו על המעצרים, ומייד מצב הרוח של כולם השתנה. כעבור כחצי שעה החלטתי שכדאי לנסוע הביתה כי כבר מאוחר, והחלטתי לעבור בדרך במשטרת חדרה 'רק כדי לראות מה קורה'.

    הגעתי לשם סמוך לחצות וכבר היו שם כ-200 מפגינים. האלימות המשטרתית הפרועה נמשכה גם שם – אנשים 'נקטפו' מהקהל ללא כל סיבה ונגררו לתוך התחנה למעצר.

    בשלב מסוים קיבלנו עדכון שמתחילים לפזר את העצורים בתחנות משטרה באזור. נסעתי למשטרת עירון וגם שם פגשתי קבוצה נחושה של מפגינים ופעילים שלא מתכוונים לוותר. ראינו עצורים שמובאים לתחנה, וקיבלנו בתשואות את מי ששוחררו לאחר החקירה המטרידה והמטופשת שעברו. לאורך הלילה הקפדתי לעדכן בהתרחשויות בחשבון הטוויטר שלי והייתי המום מהמעורבות ומכמות האנשים שעקבו אחרי מה שהתרחש ברשתות. אני יודע שזה היה לילה נטול-שינה עבור ישראלים רבים שגם אם לא יצאו מהבית – לא הצליחו לעצום עין בזמן שהמשטרה משתוללת ככה מול מפגינים שומרי חוק.

    עמדנו מול משטרת עירון כמה שעות ואז המשכתי למשטרת אום אל פאחם עד הבוקר – גם שם היו כמה עשרות אנשים שהמתינו לעצורים שישתחררו. חזרתי הביתה מחוק מעייפות בסביבות 7:00 בבוקר.

    לאורך הלילה הייתי נפעם מהסולידריות, מהנחישות, ומכמות הישראלים הערכיים והטובים שיש כאן ולא מוכנים לוותר – המפגינים, המשפחות של העצורים, עורכי הדין של מערך העצורים – מדובר באנשים הכי טובים שיש. ברגעים הקשים של המאבק (ויש לא מעט כאלה) אני נזכר באנרגיות ובמחויבות של האנשים האלה ומתמלא בכוחות.

    במבט-על בזירת המאבק אני חושב שהצד הנגדי עושה הערכת-חסר של החוסן הקהילתי שהתפתח סביב המחאה הזאת. זה הכוח האמיתי שלנו והוא חזק במיוחד. חשוב שנמשיך לחזק אותו ולשמור עליו".

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן