אנחנו שומרי הסף של השפיות | ד״ר יואב גרובייס
תחת שלטון נתניהו השפיות מותקפת ללא רחם. תחת השלטון שלו, המציאות פה יותר ויותר מופרעת – תמונת מראה של אישיותו הרדופה. הדרך שלנו להציל את עצמנו עוברת דרך ההבנה שהטירוף הזה הוא ממש לא הכרח קיומי, אלא השתקפות חיצונית של הנפש של נתניהו. כשהוא שולט שליטה מקיאוולית בסדר היום התקשורתי, הוא גורר את כולנו פנימה, אל תוך הטירוף הפרטי שלו – כמו הורה מתעלל שמטיל את צלו על המשפחה כולה.
שפיות היום היא התנגדות. שפיות היום היא ההבנה שזה או הם או ישראל דמוקרטית, ליברלית ושוויונית. שפיות היום היא היצמדות חסרת פשרות לאמת מול השקר. לקדושת החיים אל מול קידוש המוות. שפיות היום היא הסירוב להתגייס למלחמות השלטון מתוך הבנה שהן מגנות על השלטון – ולא על המדינה.
ד״ר יואב גרובייס. צומת אלונים. מוצ״ש 5.4.25
השפיות מותקפת ללא רחם. תחת שלטון נתניהו
איחוד הכוחות בהפגנה פה היום מלמד שאנחנו בימים גורליים. אלה ימים גורליים כי אי אפשר עוד להימנע מההתנגשות המכרעת בין השלטון שהרים יד על הדמוקרטיה הישראלית לבין המחנה שקם להגן עליה. אלה ימים גורליים כי אנחנו מתקרבים אל הכרעה היסטורית – לכאן או לכאן. המים בסיר רותחים ובקרוב נדע אם הצפרדע השכילה לקפוץ החוצה בזמן – או שהיא תוגש מבושלת להנאת השליט.
אבל האמת היא שאנחנו בימים גורליים כבר הרבה מאוד זמן. ישראל מעולם לא הייתה המקום הכי שפוי בעולם, אבל תחת השלטון של בנימין נתניהו השפיות שכן הייתה כאן הותקפה ללא רחם. תחת השלטון שלו, המציאות פה הפכה ליותר ויותר מופרעת – תמונת מראה של אישיותו הרדופה. וככל שהוא הרגיש רדוף יותר, ככה ההתקפות שלו על המציאות שלנו הפכו פרועות ומסוכנות יותר – עד לשיא שבו אנחנו נמצאים כרגע, שנייה לפני ההתמוטטות – שלו או שלנו.
מאז תחילת ההפיכה המשטרית ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, הנפש שלנו נתונה להפגזה מתמדת של התפתחויות, כותרות וחדשות שקשה מאוד לעמוד בה. כשאנחנו נתונים להפגזה כזו של אירועים, אין לנו זמן ״לעכל״ את מה שקורה, אין זמן להבחין בין אמת לשקר, אין זמן להעניק משמעות למתרחש וקשה להתארגן לפעולה. תחת בליץ כזה, הנפש רק רוצה לשרוד – והצורך הזה משרת את השלטון.
הנפש שלנו נתונה להפגזה מתמדת של התפתחויות, כותרות וחדשות שקשה מאוד לעמוד בה. תחת בליץ כזה, הנפש רק רוצה לשרוד – והצורך הזה משרת את השלטון.
ההשלמה שלנו עם הטירוף מאפשרת לנתניהו לשרוד
האבולוציה העניקה לנו יכולת הסתגלות. אבל במקרה של מתקפה כל כך פרועה על הנפש, יכולת ההסתגלות שלנו הופכת למשענת קנה רצוץ: אנחנו מתרגלים לנהל את החיים שלנו בצל המתקפה הזאת. כל יום נחצה עוד קו שאסור היה שייחצה. מה שיום קודם לא היה עולה על הדעת, מתרחש למחרת לנגד עינינו – ולכן חייב לעלות על הדעת. כאשר הטירוף מתרחש מדי יום ביומו, הוא הופך להיות דבר נורמלי. וכדי לשרוד אותו, אנחנו מוכנים להשלים איתו. אנחנו מוכנים להצטמצם יותר ויותר. לוותר על החופש שלנו עוד קצת ועוד קצת.
אנחנו משלימים עם הטירוף ומשלב מסוים הוא מרגיש לנו בלתי נמנע – וזה מה שאפשר לנתניהו לשרוד עד היום, פרשייה אחר פרשייה, שערורייה אחר שערורייה, מחדל אחר מחדל. פעם אחר פעם הוא שרד פוליטית את מה שאסור היה שישרוד. את מה שהדעת לא אמורה לסבול והבושה הייתה אמורה למנוע. זה גורם לרבים לקבל אותו ככוח עליון ואת טירוף המערכות – ככורח קיומי. אפילו חשדות חמורים למעשה בגידה בתוך הלשכה שלו מתקבלים אצל חלק מהציבור כעוד כותרת, עוד סערה תורנית שתחלוף.
כאשר הטירוף מתרחש מדי יום הוא הופך נורמלי. כדי לשרוד אותו, אנחנו מוכנים להשלים איתו. להצטמצם יותר ויותר. לוותר על החופש שלנו עוד קצת ועוד קצת.
לכן הדרך שלנו להציל את עצמנו עוברת דרך ההבנה שהטירוף הזה הוא ממש לא הכרח קיומי, אלא השתקפות חיצונית של הנפש של נתניהו. כשהוא שולט שליטה מקיאוולית בסדר היום התקשורתי, הוא גורר את כולנו פנימה, אל תוך הטירוף הפרטי שלו – כמו הורה מתעלל שמטיל את צלו על המשפחה כולה.
כשאנחנו מרגישים מאוימים, רדופים, כשאנחנו שונאים האחד את השני או מפחדים איש מאחיו, כשאנחנו מאמינים שלנצח תאכל חרב והשלום הוא רעיון עוועים – זה כי אנחנו לכודים בתוך המציאות הנפשית שלו.
ב-7 באוקטובר הרבה אנשים חשבו שזהו, זה נגמר. אף ממשלה ואף ראש ממשלה לא יעזו להיצמד לכיסא אחרי מחדל כזה. אבל אף ממשלה וראש ממשלה אחרים גם לא היו מביאים עלינו מחדל כזה – ולכן הציפיות שלנו שיתנהגו בצורה נורמלית התגלו כציפיות חסרות אחיזה במציאות – וחמור מכך, הן עמדו לנו לרועץ: ציפינו לנורמליות, להגינות – והם ניצלו זאת כדי לבסס את אחיזתם ולהמשיך בטירוף.
אבל אחרי 547 ימים, אף אדם שפוי לא אמור לצפות עוד להתנהגות מוסרית, שקולה ואחראית מצד הממשלה או העומד בראשה. כל פנייה אליהם בציפייה לנהוג כך – להחזיר את החטופים, לעצור את הלחימה, לעצור את ההפיכה – מנותקת לחלוטין מהמציאות.
ב-7 באוקטובר הרבה אנשים חשבו שזהו, זה נגמר. אף ממשלה ואף ראש ממשלה לא יעזו להיצמד לכיסא אחרי מחדל כזה. אבל אף ממשלה וראש ממשלה אחרים גם לא היו מביאים עלינו מחדל כזה – ולכן הציפיות שלנו שיתנהגו בצורה נורמלית התגלו כציפיות חסרות אחיזה במציאות
שפיות היום היא התנגדות.
שפיות היום היא ההבנה שזה או הם או ישראל דמוקרטית, ליברלית ושוויונית. שפיות היום היא היצמדות חסרת פשרות לאמת מול השקר. לקדושת החיים אל מול קידוש המוות. שפיות היום היא הסירוב להתגייס למלחמות השלטון מתוך הבנה שהן מגנות על השלטון – ולא על המדינה. מתוך הבנה שהן הורגות את החטופים ומקריבות חיילים למען השלטון – ולמענו בלבד. שפיות היום היא הסירוב להמשיך לחיות את חיינו כרגיל בזמן ש-59 מהאחים שלנו נמקים בעזה. שפיות היום היא הסירוב לעמוד מנגד בזמן שהממשלה מנסה להדיח את שומרי הסף האחרונים שלא נאמנים לה אישית, מחפשת להפוך את שירות הבטחון הכללי לשירות הבטחון האישי ומאיימת לא לציית לפסיקת בית המשפט.
כשאנחנו מתכנסים פה, כשאנחנו יוצאים להפגין, כשזו השגרה שלנו – אנחנו שומרי הסף של השפיות.
שפיות היום היא ההבנה שזה או הם או ישראל דמוקרטית, ליברלית ושוויונית.