חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

בולען עצום נפער מתחת למדינת ישראל – ד״ר יואב גרובייס

לפני 231 ימים, בבוקר אחד נורא, הכול קרס. הכול. אבל היסודות נרקבו כבר מזמן. ובשבעה באוקטובר בולעני הענק האלה רק נחשפו לעיניי כול. אסור לנו להשלות את עצמנו אחרת.

כי לא קונספציה הובילה אותנו אל השבעה באוקטובר, אלא אשליה. האשליה שנותרה פה מדינה מתפקדת

ד״ר יואב גרובייס.חיפה. מוצ״ש 25.5.24


 

לפני 231 ימים רעדה האדמה.

ברעש ענק, בולען עצום נפער מתחת למדינת ישראל, ובבת אחת, כל עולמנו קרס לתוכו. ברגע אחד נורא, החיים של כולנו התנפצו על סלעי המציאות.

אבל האמת היא ששום דבר מכל זה לא קרה בפתאומיות. האמת היא שבמשך שנים ארוכות בולעני ענק הלכו ונוצרו מתחת לפני הקרקע – בכל תחומי החיים. זרמי עומק המיסו במשך שנים את האדמה מתחת לרגלינו, פוררו אותה שכבה אחר שכבה.

במשך שנים מוסדות המדינה כולם עברו השתלטות עוינת בידי שלטון שבז לידע, לניסיון ולמומחיות. שלטון שמקדש בורות ונאמנות עיוורת. כוח, כסף וכבוד. שלטון נטול בושה שביקש לעצמו כוח בלתי מוגבל.

במשך שנים מוסדות המדינה כולם עברו תהליך מתמשך של השחתה, פירוק וסיאוב. משרדי הממשלה, השירות הציבורי, שומרי הסף, הצבא, המשטרה, התקשורת, מערכות הבריאות והחינוך – אף אחד מכל אלה לא נותר חסין.

במשך שנים הם עברו השתלטות עוינת בידי שלטון שבז לידע, לניסיון ולמומחיות. שלטון שמקדש בורות ונאמנות עיוורת. כוח, כסף וכבוד. שלטון נטול בושה שביקש לעצמו כוח בלתי מוגבל. שלטון שלא מחויב לאזרחים אלא רק לעצמו.

ולפני 231 ימים, בבוקר אחד נורא, הכול קרס. הכול. אבל היסודות נרקבו כבר מזמן. ובשבעה באוקטובר בולעני הענק האלה רק נחשפו לעיניי כול.

אסור לנו להשלות את עצמנו אחרת.

כי לא קונספציה הובילה אותנו אל השבעה באוקטובר, אלא אשליה. האשליה שנותרה פה מדינה מתפקדת.

האשליה שיכולה להתקיים חברה מתפקדת כאשר חלקים שונים מהציבור בה חיים במציאויות מקבילות. כאשר האמת של מחצית מהציבור היא השקר של המחצית השנייה.

האשליה שאפשר להמשיך לחיות עם הפיצול בעם. עם השחיתות. עם עליית הכוחות המשיחיים.

האשליה שדמוקרטיה יכולה להתקיים בחברה שמקדשת עליונות יהודית. האשליה שהדמוקרטיה יכולה להישמר אחרי עשורים של כיבוש. האשליה שיש כאן סכסוך שאפשר לנהל.

האשליה שרק משום שאנחנו מסוגלים להרוג יחד בשדה הקרב, אנחנו מסוגלים לחיות יחד באזרחות.

האשליה שישראל יכולה להתקיים בד בבד עם יהודה.

האשליה שסמלים משותפים, טקסים משותפים והיסטוריה משותפת יכולים להמשיך לגשר על התהום הערכית שנפערה בינינו: על תהום בין אלו שמקדשים את החיים לבין אלו שמקדשים את העקידה; בין אלו שמקדשים את החיים על פני האדמה לבין אלו שמקדשים את האדמה עצמה.

צילום: דנה רעני

על הפערים בין אלו שרוצים לקחת חלק במשפחת העמים לבין אלו שמאמינים כי ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״.

על הבדל של שמיים וארץ בעתיד שעליו אנחנו חולמים.

השלינו את עצמנו שנותר פה חוזה בסיסי בין האזרחים לבין המדינה, חוזה שמבטיח שבעת הצורך המדינה תהיה שם בשבילנו. תשמור עלינו.

השלינו את עצמנו שיש דברים שלעולם לא יוכלו לקרות לנו במדינה שלנו. שהמדינה לא תפקיר אותנו. שאנחנו שווים לה חיים יותר מאשר מתים.

השלינו את עצמנו שברגע האמת, הנהגה מופקרת וחסרת עכבות תגלה אחריות ותעדיף את טובת המדינה על פני טובתה האישית.

אנחנו עדיין משלים את עצמנו שבמערכת הפוליטית קיימים מספיק בעלי אומץ וחזון כדי להעלות את ישראל על מסלול חדש של שיקום, ריפוי והחלמה.

אנחנו עדיין משלים את עצמנו שבמערכת הפוליטית קיימים מספיק בעלי אומץ וחזון כדי להעלות את ישראל על מסלול חדש של שיקום, ריפוי והחלמה.

לאסוננו, השבעה באוקטובר עדיין לא ניפץ את האשליה. לפחות לא אצל מספיק אנשים. את חלקם הוא הביא להיאחז בה חזק מאי פעם.

חלק גדול מהציבור עדיין מאמין שאפשר לחכות עם בחירות עד אחרי המלחמה. שזה רק עניין של החלפת ראש ממשלה. רק עניין של אימוץ שיח אחר – מנומס וממלכתי.

כל מי שעיניים בראשו מבין שככה לא נוכל להמשיך. שיש פה מצב לא נורמלי שאם נמשיך להשלים איתו – יהיה זה סופנו. אבל רבים מדי מפחדים מהמשמעות של ההכרה הזו, כי הם לא מסוגלים לדמיין אלטרנטיבה למצב הקיים.

ובהיעדר אלטרנטיבה – ממשיכים לאחוז באשליה של חברה מתפקדת. בהיעדר אלטרנטיבה, בוחרים בהיפר-נורמליזציה של מציאות לא-נורמלית. מעדיפים את ״השטן שאנחנו מכירים״.

בהיעדר אלטרנטיבה, רבים מוכנים להשלות את עצמם שנותרה פה המדינה שהכרנו פעם, וממאנים להבין שהכאב שהם מרגישים הוא כאב פנטום על משהו שהיה ואיננו עוד.

כדי להימנע מניפוץ האשליה הם מגייסים את שיח הממלכתיות והאחדות כפתרון קסם לכל תחלואינו.

הם נאחזים באמונה הכוזבת של ״השפעה מבפנים״ – השפעה שהיא לא יותר מאשר ניסיון למנוע את הקריעה הסופית בעזרת סיכות בטחון; מערך פיגומים שמוצג לנו כצורך הכרחי למניעת הקריסה הטוטאלית של מבנה, שזו בבירור סכנת נפשות להותיר אותו על תילו.

כדי להימנע מניפוץ האשליה הם מגייסים את שיח הממלכתיות והאחדות כפתרון קסם לכל תחלואינו.

המחאה שלנו היא לא רק למען בחירות או למען השבת החטופים. היא מאבק להשבת האמון ביכולת שלנו לתקן ולרפא. ביכולת ליצוק יסודות איתנים ולהניח מחדש קרקע בטוחה מתחת לרגלינו. היא מאבק על שפיותנו ועל עצם האפשרות לאחוז בתקווה.

אבל בשביל שיהיה לנו סיכוי, אנחנו חייבים להתגבר על האשליה המסוכנת שהובילה אותנו אל השבעה באוקטובר. אנחנו חייבים להציע אלטרנטיבה שמחוברת למציאות. אנחנו מוכרחים לספר לעצמנו סיפור חדש – ואמיץ. חלום חדש, שנהיה ראויים להיות דור החלוצים שלו. רק אז תהיה לנו תקומה.

משפחות חטופים מדליקות אבוקה | צילום: רפי כהן

5 תגובות

  1. כל מילה!!!!! נכון ונכון.
    להכין תרשים חלום אמיתי וחדש.
    להעיף את כל השלטון ולהציב אלטרנטיבה בכל המישורים. ומהר כי אין זמן.
    בראבו.
    כל מילה!!!!!!!

  2. נתוח מדויק ואמיץ.
    הכיבוש בן 59 שנים הוא הפיל שבחדר.
    לגיטימציה מלאה לדיכוי , לאלימות, לית דין ולית דיין, נירמול של עבריינות בשם השם, שם החלה ההתדרדרות. מוסרית וערכית , זו הקרקע שהצמיחה דורות של חיילים, בסדיר ובמילואים, שאומנו לערלות לב, ליד חופשית בהפעלת כח ודיכוי, ולראיית עצמם כאדוני הארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחאות | הפגנות | מעקב חקיקה | קבוצות מאבק | עדכונים מהשטח:
כל מה שחשוב למחנה הדמוקרטי-ליברלי - אצלך בווצאפ

דילוג לתוכן