אנחנו נאבקים לא רק על הדמוקרטיה אלא על שרידי השפיות – ד״ר יואב גרובייס
ערב ט׳ באב, ברור מתמיד שהסכנה הגדולה ביותר להמשך קיומנו אינה חיצונית, אלא פנימית. ולכן, כל סיכוי לעמוד איתנים מול המתקפה מבחוץ מתחיל מניצחון על המתקפה מתוכנו, שהיא המתקפה על שומרי הסף הראשוניים בתוך נפשנו – על המוסר ועל הבושה.
ד״ר יואב גרובייס. צומת העוגן. מוצ״ש 10.8.24
״אנחנו נפגשים כאן, אחרי 10 חודשים ולקראת ט׳ באב, כי אנחנו נאבקים לא רק על אורחות הדמוקרטיה אלא על שרידי דמותנו המוסרית ועל שרידי שפיותנו אל מול השתוללות בלתי מרוסנת של היצרים ההרסניים, האלימים והפרימיטיביים ביותר שקיימים בנפש האדם ובחברה של בני אנוש.״
— Yoav Groweiss 🎗️يوآف غروفايس (@yoav_gro) August 10, 2024
מתוך דבריי הערב בצומת העוגן: pic.twitter.com/05bEPL1h6i
עשרה חודשים.
אנחנו נפגשים כאן 10 חודשים אחרי שחיינו התרסקו ברעש נורא על סלעי המציאות;
10 חודשים בהם המציאות ממשיכה להכות בנו מדי יום בברוטליות, גל אחר גל, לא מאפשרת לנו לעצור לרגע, להסדיר נשימה, לאסוף את השברים.
אנחנו נפגשים כאן 10 חודשים לתוך מלחמה שממאנת להסתיים, רק משום שהסיום שלה מסכן את השלטון שבגללו נגררנו לתוכה מלכתחילה; שלטון שמוכן להקריב עוד ועוד חיים – ככל שרק יידרש – כי רק את עצמו הוא מבקש להציל.
אנחנו נפגשים כאן בציפייה מתוחה למתקפה נוראית ממזרח ומצפון ותחת הסיוט של מלחמה אזורית כוללת בגלל התנהלות מופקרת של הנהגה, שבמשך 10 חודשים לא הציעה דבר זולת עוד מוות, עוד הרג ועוד שפיכות דמים.
אנחנו נפגשים כאן אחרי 10 חודשים שבהם אנחנו לכודים במעגל בלתי נגמר של צימאון דם ושל נקמת דם, בגלל הנהגה שמכירה רק את האזורים האפלים והפרימיטיביים ביותר בנפש האדם.
אנחנו נפגשים כאן כאשר חטופים וחטופות שנלקחו מבתיהם לפני 10 חודשים – 10 חודשים! – ממשיכים להינמק בגיהינום העזתי, נתונים לעיניי גוף ונפש שלא ברא השטן, רק משום שהחזרתם – חיים ובעסקה – מסכנת את ההישרדות הפוליטית של שליט ערל לב; סדיסט שבמשך 10 חודשים מחזיק את בני משפחותיהם תלויים בין שמיים לארץ.
אנחנו לכודים במעגל בלתי נגמר של צימאון דם ושל נקמת דם, בגלל הנהגה שמכירה רק את האזורים האפלים והפרימיטיביים ביותר בנפש האדם.
לא רק שההפיכה שועטת קדימה, אלא ששלטון החוק בישראל כבר נפל; שאזרחים בגיבוי נבחרי ציבור יכולים לפרוץ לבסיסי צבא ואיש לא ייתן על כך את הדין
אנחנו נפגשים כאן 10 חודשים אחרי שמפתה היה להאמין שההפיכה המשטרית נבלמה בצל האסון הנורא; אחרי שמפתה היה להאמין כי אחרי אסון כזה, איש לא יעז להמשיך להוביל אותנו אל החורבן – כי החורבן כבר קרה.
אבל אנחנו נפגשים כאן בימים שבהם מתבהר כי לא רק שההפיכה שועטת קדימה, אלא ששלטון החוק בישראל כבר נפל; שאזרחים בגיבוי נבחרי ציבור יכולים לפרוץ לבסיסי צבא ואיש לא ייתן על כך את הדין; נהפוך הוא, בפריים טיים הטלוויזיוני יארחו את מובילי המרד ויסבירו לנו שהתעללות סדיסטית ואינוס של אויב, אכזר ככל שיהיה, הם דבר לגיטימי – ואף רצוי.
אנחנו נפגשים כאן 10 חודשים אחרי טבח ומלחמה כושלת שאחריהם אף שלטון – לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית – לא יכול היה להמשיך לכהן. אבל במקום ליפול על חרבו המטאפורית בבושת עולמים, השלטון ממשיך להיאחז בקרנות המזבח, מתנער מכל ביקורת, מכל אחריות, מכל דין – וממשיך להדהיר אותנו לעבר חורבן הבית השלישי.
אנחנו נפגשים כאן, אחרי 10 חודשים ולקראת ט׳ באב, כי אנחנו נאבקים לא רק על אורחות הדמוקרטיה אלא על שרידי דמותנו המוסרית ועל שרידי השפיות אל מול השתוללות בלתי מרוסנת של היצרים ההרסניים, האלימים והפרימיטיביים ביותר שקיימים בנפש האדם ובחברה של בני אנוש;
אחרי 10 חודשים שבהם נעשה ברור כשמש שהיצרים האפלים אינם מנת חלקם הבלעדית של אויבינו האכזריים מחוץ, אלא שהם מבעבעים, על סף רתיחה, בתוך תוכנו – בקרב בני עמנו ובתוך נפשותינו; מאיימים לעשות בנו שפטים, ואם ניכנע ליצרים אלה, אז באמת ייחרב הבית ונעניק לאויבינו את ניצחונם המוחלט.
ערב ט׳ באב, ברור מתמיד שהסכנה הגדולה ביותר להמשך קיומנו אינה חיצונית, אלא פנימית. ולכן, כל סיכוי לעמוד איתנים מול המתקפה מבחוץ מתחיל מניצחון על המתקפה מתוכנו, שהיא המתקפה על שומרי הסף הראשוניים בתוך נפשנו – על המוסר ועל הבושה.
המתקפה על הערכים ההומניסטיים והליברליים. והמתקפה על האמת.
המתקפה מבית על חיים שראוי לחיותם ולא רק לשרוד בספרטניות; חיים שלא מקריבים את הרגע בעבור הנצח; חיים של תרבות – כן תרבות! – שבניגוד לביקורת המשיחית, אינה ריקה אלא שופעת יצירה, הנאה, התמסרות הדדית; תרבות שמעלה על נס את החופש והחירות. תרבות שלא משרתת את אוהבי המלחמה אלא חולמת על שלום. תרבות שמציתה תקווה.
תרבות שבה הערכים ההומניסטיים, החוק והסדר קודמים לכל דיבור חלול על אחדות, מתוך הבנה עמוקה שרק תרבות כזו יכולה להגן עלינו מפני היצרים האלימים, הפנאטיים ומשוללי הרסן שמאיימים לפרק אותנו מבפנים; ושרק תרבות כזו יכולה להבטיח את המשך קיומנו.
תודה רבה.
חיים של תרבות – כן תרבות! – שבניגוד לביקורת המשיחית, אינה ריקה אלא שופעת יצירה, הנאה, התמסרות הדדית; תרבות שמעלה על נס את החופש והחירות. רק תרבות כזו יכולה להגן עלינו. רק תרבות כזו יכולה להבטיח את המשך קיומנו.