400 ימים להפקרה פושעת ובלתי נתפסת – ד״ר יואב גרובייס
הכותרות הולמות בנו בזו אחר זו, אירוע אחר אירוע, פּוּש אחרי פּוּש, ״הותר לפרסום״ אחר ״הותר לפרסום״. הקצב המסחרר לא מותיר לנו זמן לעכל את המתרחש; להבחין בין אמת לשקר, בין ספין ללא-ספין; הוא מקשה עלינו לעצור ולהתארגן וכולא אותנו בעמדה שבה אנחנו בעיקר מגיבים במקום ליזום.
זאת מתקפה שקשה מאוד לנפש לעמוד בה. איךאפשר לשרוד את המציאות הזאת, ואיך בכל זאת אפשר להמשיך להיאבק? אני יכול להציע ארבע מחשבות:
ד״ר יואב גרובייס. צומת זכרון יעקב. מוצ״ש 10.11.24
ארבע מאות ימים שבהם כל מה שלא אמור היה להעלות על הדעת, מתרחש לנגד עינינו
אנחנו מציינים היום 400 ימים להפקרה פושעת ובלתי נתפסת. ארבע מאות ימים שבהם כל מה שלא אמור היה להעלות על הדעת, מתרחש לנגד עינינו – בניגוד לכל ציפייה, נורמה או אמת מידה מוסרית. ארבע מאות ימים של מציאות שלא מרחמת עלינו לרגע. שבהם הנפש שלנו נתונה תחת מתקפה פראית.
הכותרות הולמות בנו בזו אחר זו, אירוע אחר אירוע, פּוּש אחרי פּוּש, ״הותר לפרסום״ אחר ״הותר לפרסום״. הקצב המסחרר לא מותיר לנו זמן לעכל את המתרחש; להבחין בין אמת לשקר, בין ספין ללא-ספין; הוא מקשה עלינו לעצור ולהתארגן וכולא אותנו בעמדה שבה אנחנו בעיקר מגיבים במקום ליזום.
השילוב בין הרשתות החברתיות לבין מכונת הרעל וחולשת התקשורת מחלק את החברה הישראלית למציאויות מקבילות. צופה בערוץ 14 וקורא של עיתון ״הארץ״ חיים בשתי מציאויות שכמעט לא נפגשות. הם אולי משתמשים באותן מילים אבל לא מדברים באותה שפה. וכל ניסיון לגשר על הפער בין המציאויות האלה רק מאיים לשגע עוד יותר.
זאת מתקפה שקשה מאוד לנפש לעמוד בה.
בלשכת ראש הממשלה נחשפו חשדות לסחיטה, ריגול ובגידה שגורמים לראשי משפחות פשע ולגופי ביון אויב להרגיש כמו חובבנים. שר הבטחון פוטר, והמפטר הסיר מכשול נוסף בדרכו להשתלטות על מוסדות השלטון.
השבוע החולף הדגים זאת היטב: בלשכת ראש הממשלה נחשפו חשדות לסחיטה, ריגול ובגידה שגורמים לראשי משפחות פשע ולגופי ביון אויב להרגיש כמו חובבנים. שר הבטחון פוטר, והמפטר הסיר מכשול נוסף בדרכו להשתלטות על מוסדות השלטון. תוצאות הבחירות מעבר לים גם לא האירו פנים לשוחרי הדמוקרטיה, השפיות והשלום. אפשר להזכיר את האלימות ברחובות אמסטרדם, ומעל לכול – הגענו אל המספר הבלתי נתפס של 400 יום להפקרת החטופים בעזה.
איך אדם, כל אדם, מסוגל ׳לעכל׳ שבוע כזה? ואיך אנחנו מסוגלים לעכל את העובדה שחלפו כבר 400 ימים כאלה?
זו עלולה להיות חוויה מייאשת של חוסר אונים ואוזלת יד – כמו מתאגרף שמופל אל הקרשים, מוצא את הכוחות לעמוד שוב על רגליו – רק כדי לחטוף סנוקרת שמטיחה אותו חזרה ארצה. אחרי יותר מדי מכות כאלה, אנשים כבר לא מנסים לקום. הם מעדיפים להישאר בבית, לשקוע בשגרה, לא לדעת יותר מדי על המציאות שמסביב. חלק בוחרים לעזוב – הרי השורשים הכי עמוקים הם הראשונים להיפגע כשהאדמה מורעלת.
אז איך בכל זאת אפשר לשרוד את המציאות הזאת ולהמשיך להיאבק
אז איך בכל זאת אפשר לשרוד את המציאות הזאת, ואיך בכל זאת אפשר להמשיך להיאבק? אני לא יודע לומר שיש לי את התשובה, אבל אני יכול להציע ארבע מחשבות.
♦ דבר ראשון: להסכים לראות את המציאות כמו שהיא, ולא כמו שהיינו רוצים שתהיה.
אחת התגובות הכי נפוצות בשנה האחרונה היא ״לא ייאמן״. בתגובה לכל אירוע מופרע, כל החלטה מופקרת וכל התפתחות מטולטלת אנשים ממלמלים לעצמם ״לא ייאמן״, כאילו שזה לחש קסמים שבכוחו להגן עליהם מפני המציאות, או לבטל את מה שהרגע קרה. אבל אנחנו חיים במציאות שבה כל מה שלא היה אמור לעלות על הדעת, מתרחש שוב ושוב לנגד עינינו – ולכן מוכרח לעלות על הדעת. מוכרח להיאמן.
בריאות נפשית תלויה ביכולת להביט במציאות עד כמה שאפשר מבעד לפחדים שלנו ולמשאלות הלב שלנו. היא תלויה ביכולת שלנו לא ללכת שבי אחר תקוות שווא ולא לשגות ב-wishful thinking. אנחנו לא יודעים אם ״בסוף ננצח״ או אם ידו של הצדק תהיה על העליונה, ואין לנו שום הוכחה מדעית שככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב. אבל ככל שנהיה מוכנים יותר להכיר במציאות הזאת, נהיה ערוכים להתמודד איתה בצורה טובה יותר.
♦ דבר שני: לא להסכים להתרגל למציאות הזאת.
האדם הוא יצור סתגלן מטבעו. זה נועד להיות יתרון אבולוציוני, אבל לפעמים זה חסרון מסוכן. לפני מספר לילות מצאתי את עצמי עורך רשימה של דברים לא-נורמליים שהפכו בשנה האחרונה לחלק מהשגרה. זו הייתה רשימה מפחידה באורכה. נסו להכין לעצמכם רשימה כזו, של כל הדברים שאתם מסרבים להשלים איתם. שאתם מסרבים שיהפכו לנורמטיביים. בקרב הציבור החרדי יש המצהירים ״נמות ולא נתגייס״. אני מציע תחתיה את האמרה ״נמות ולא נתרגל״.
♦ דבר שלישי: לא להשאר לבד.
כאשר אנחנו מרגישים שהערכים שלנו מבודדים אותנו, מפתה לנטוש אותם ולהצטרף לקבוצה החזקה. גם זה עניין אבולוציוני. הבדידות היא איום מסוכן על הנכונות לדבוק בערכים. זו אחת הסיבות שחשוב מאוד להמשיך להפגין. חשוב להמשיך להקיף את עצמנו באנשים שחולקים את תפיסת העולם שלנו, את אותו מצפן מוסרי – וגם את רגעי הייאוש והפחד. דרך האמון שאנחנו נותנים האחד בשני, אנחנו שומרים גם על האמון ביכולת שלנו לתקן.
הבדידות היא איום מסוכן על הנכונות לדבוק בערכים. זו אחת הסיבות שחשוב מאוד להמשיך להפגין. חשוב להמשיך להקיף את עצמנו באנשים שחולקים את תפיסת העולם שלנו, את אותו מצפן מוסרי
♦ דבר אחרון ואולי הקשה מכלי: עלינו להמשיך להיאבק אבל גם לקחת בחשבון שאולי לא נזכה לראות את המאבק שלנו נושא פרי.
ההיסטוריה שזורה במחזורים של גאות ושפל. מה שקורה לחברה הישראלית בזמן המלחמה ותחת הניסיון המתמשך לפרק את הדמוקרטיה לא ייחודי לנו בדברי ימי העולם. הפופוליזם, הששון אלי קרב, תאוות הנקם, השנאה, החשדנות, האטימות ואובדן החמלה – כל אלה הופכים במצבי חירום לנחשול אימתני שקשה לעמוד בדרכו. לעתים המטוטלת מוכרחה להגיע עד לקיצון לפני שתחל את דרכה בחזרה.
לכן אנחנו לא תמיד יכולים לעצור את הזרם העכור, אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור לעצמנו את העוגנים המוסריים שבהם נאחז במאמץ שלא להיסחף ולטבוע, וכדי לשמור על הבסיס שממנו יתחיל את התיקון.
ההכרה הזו היא הבסיס לכל תקווה מציאותית. מרתין לות׳ר קינג האמין ״שעלינו להסכים לקבל אכזבה אינסופית אבל לעולם לא לאבד תקווה אינסופית.״ השלמה אין פירושה כניעה. הדבר שהופך תקווה למציאותית הוא בדיוק ההשלמה המפוכחת הזו – ורק מתוך תקווה כזו נוכל להביא שינוי של ממש.
