לפנתאון: אני הזעם / דינה זילבר

ערב טוב ללוחמי צבא התקווה לישראל,

ויהי בימים ההם ואין שלטון ראוי לשמו בישראל. ויאנחו בני ישראל על ההפקרה, ועל השררה העקרה, על האטימות ועל הריקבון ותעל שוועתם אל השמים.
כוחה של זעקה קולקטיבית, של תפילה זועמת, של עם רמוס שלא יכל יותר להכיל את הסבל שהלעיטו אותו. עם שהשמיע קול. שעשה מעשה ופילס לעצמו את הדרך אל עתיד בהיר יותר. עתיד של תקווה.

ואנחנו, בזמן הזה, מביטים אל עיי החורבות שהשאירה לנו ההנהגה החלולה הזו, עייפים כבר מלדמוע, זועקים: עד מתי?

משוררת אחת (עידית ברק) כתבה בדם ליבנו:

 ״נובמבר עבר.
כבר תחילת דצמבר.
אוקטובר לא זז״.

ומשורר אחר (שי לוביאניקר) כתב:

“חרפה

הייתי אומר “חרפה”
לולא ראיתי
את גופתה של הבושה
מוטלת בצד הדרך
מרקיבה”.

לספר בו מופיע השיר הזה הוא קרא “אני הזעם“.

גם אני זעם. גם אתם?

השעונים המנופצים של כולנו קפאו על זמן שבור – 7.10.23, שעה 06:29 בבוקר.
זמן ההלם. זמן האלם. זמן הרצוחים. זמן החטופים שהולך ואוזל.

זמן חלול, ריקני, כמו השליטים שלנו, שבינם לבין מנהיגות אין ולא כלום:  תפאורה ריקה וצבעי איפור זולים ואויר חם ושום חזון, אחריות או מצפון.

ותיכף אפריל, והידיים שלהם עדיין לופתות את גרונה של מדינה שלמה שלא מסוגלת עוד לנשום. ב ג ל ל ם.

ממשלה שמדהירה אותנו מכישלון, לחידלון, לאסון, אחד ועוד אחד.  ממשלה שנלחמת בעמה, שאוטמת אוזניה משמוע את בכיים המר של בניה ובנותיה, המביטים בעיניים כלות כיצד היא מעלה לעולה קורבנות אדם ומדינה. ממשלה שנכשלת לאורך כל החזית, ומצליחה רק בשלושה דברים: להחריב כל חלקה טובה, לחרחר שנאה בין אזרחיה ולשרוד. 

חידלון וחוסר כישרון והזנחה מכוונת וחובבנות מזעזעת ורשלנות פושעת– בכל כיוון אליו נפנה מבט על ההתנהלות הממשלתית הבריונית  – כואב בעיניים, חורך בלב.  

אכול ושתה (הם) כי מחר נמות (אנחנו). 

עם שמסתפק בכל כך מועט: שהשליטים שלו ימנעו אסון. כבר אין ציפייה מהשלטון הזה שיבנה משהו חיובי, שיקים תשתית, שיטע עצים שיניבו פרי או יתנו צל,  שיעשה מ ש ה  ו  שיקדם את טובת כ ל ל אזרחי ישראל.

מה ביקשנו? רק לא למות במשמרת שלהם, המופקרת, המפקירה.

שרים שמשליכים גפרורים בתקווה שמשהו יידלק – הר הבית, יהודה ושומרון, ערביי ישראל – ובחסות דליקת הענק שתפרוץ ניתן יהיה להמשיך בביזה הסקטוריאלית, לבסס שליטה של “שווים ושווים יותר” ולסלק מעל הפרק כל אפשרות לחילופי שלטון.  

וממשלה אטומה, עיוורת לשלום אזרחיה, אדישה לעתיד המדינה, עסוקה רק בעצמה, ממשיכה להדהיר את כולנו אל בור תחתית אפל. 

פערתם בנו פצעים מדממים, חוררתם את הסולידריות, רמסתם במגפיים מסומרים כל כך הרבה דברים יפים בחברה הישראלית: עקרתם תרבות, ויחד, התיישבות ותקווה, ניתצתם מוסריות, חוק וקדמה.

אבל ככל שתענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ: חמושים בתקווה ובידיעה שזהו קרב חיינו – נקום, נחליף אתכם ונביא למדינה הזו הנהגה אחרת ואת העתיד הבהיר לו היא ראויה.

הגיעה עת האמת. זעקי ארץ. זעקי להפיל אותם, להראות להם את הדרך החוצה. שמחוללי שרשרת האסונות הללו יסתלקו מחיינו.

אני מסתכלת אל השמיים השחורים ואז מסתכלת עליכם ומתעודדת. גם כשמדינה שלמה שרויה בעלטה, בשחור של השמיים מרצדים ריבוא של כוכבים שמאירים את המרחב.
א ת ם!

הרימו דגל. זקפו ראש. הצלחנו בקרבות הבלימה. כעת הגיע זמן הכרעה. זמן להבקיע. זמן לשסות את התקווה במציאות, עד אשר נחזיר את ישראל הביתה. בזכותכם.