תפריט
כי יש דברים שהדעת פשוט לא יכולה לסבול.
עם ההכרה הזו נעלה היום לירושלים. בין אם אתם חמושים בתקווה, בזעם, בייאוש או בפחד – בואו לירושלים. בואו לקרוא בקול גדול להחזרה מיידית של החטופים וליציאה לבחירות. בואו כדי שלא נתרגל. בואו כי אין לנו יותר ברירה.
ד״ר יואב גרובייס
יש דברים שהדעת פשוט לא יכולה לסבול.
החטופים והחטופות שנמקים בשבי חמאס, אלה מהם שעדיין חיים חשופים לזוועות שלא ברא השטן.
הממשלה שמדיניותה אחראית לטבח הנורא ולהפקרת החטופים, להפקרת המפונים, להפקרת הדרום והצפון, להפקרת הכלכלה, להפקרת היחסים האסטרטגיים, להפקרת עתידנו.
מלחמה שלא נגמרת ושבחסות צימאון דם ותאוות נקם, סיסמאות חלולות ותקשורת פופוליסטית, כולאת עם אחר בגיהינום עלי אדמות. השעון בכיכר החטופים סופר את הימים, את השעות, את הדקות ואת השניות שחלפו מאז הבוקר הבלתי נתפס של השבעה באוקטובר. את הזמן שבו לרבים מדי אין לא יום ולא לילה. 177 ימים שהם נצח. נצח של זוועות שאי אפשר להעלות על הדעת. נצח של הפקרה שלא ניתן להשלים איתה.
נצח שבו הלא-נורמלי מנורמל. כי בסוף הזמן עובר – והדעת מתרגלת.
זמן שבו הזעקות, ההפגנות ומופעי הסולידריות למיניהם מאיימים להפוך ללא יותר מאשר ריטואל חזרתי, סדרת פעולות שהזמן מרוקן מתוכן. ריטואל שמשרת אך ורק את אלו שמבקשים למשוך אותו. רק את אלו שמנצלים אותו כדי להיאחז בקרנות המזבח. שמשתמשים בו כדי להמשיך לפרק אותנו מבפנים. לשבור את רוחנו. לחסל את נשמתנו.
השעון בכיכר החטופים לא יכול להמשיך לספור קדימה.
הודעת משפחות החטופים אמש פירושה צריכה להיות אחת והיחידה והיא שמעתה, השעון הזה התחיל לספור לאחור – כמו פצצת זמן. השעון הזה מוכרח לעמוד לנגד עינינו בכל רגע ורגע כדי שנזכור שלא רק הזמן של החטופים והחטופות אוזל, אלא הזמן של כולנו. כי יש דברים שהדעת פשוט לא יכולה לסבול.
עם ההכרה הזו נעלה היום לירושלים. בין אם אתם חמושים בתקווה, בזעם, בייאוש או בפחד – בואו לירושלים.
בואו לקרוא בקול גדול להחזרה מיידית של החטופים וליציאה לבחירות. בואו כדי שלא נתרגל. בואו כי אין לנו יותר ברירה. פשוט אין לנו יותר ברירה.
״קוּם הִתְנַעֲרָה עַם חֵלֶכָה – וַאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ חֵלְכָּאִים. אֵינֶנּוּ מְסַכְּנִים. אֵינֶנּוּ אֲבוּדִים. וּמִלְּבַדֵּנוּ אֵין אִישׁ.״ (ס. יזהר)
