לפנתאון: לך ביבי, כדי שהם ישובו / מרב סבירסקי

שלום,

שמי מרב סבירסקי. בתם של אורית ורפי סבירסקי אשר נרצחו בבארי בשבת השחורה. אחות של איתי, שנחטף מהבית של אמא שלי ונרצח אחרי 99 ימים של סיוט מתמשך. אחות גם של יובל ושל יונתן, שניצל לאחר שעות של אימה ומאז מפונה מביתו.

אני אומרת את המילים הללו ועדיין קשה לי להאמין להן.
אני משפחות הנרצחים, אני משפחות החטופים, אני משפחות המפונים. עולמי חרב עליי בשבעה באוקטובר!  

מעל 100 מחברי הקהילה שבה גדלתי נרצחו ונחטפו. אסון בסדר גודל שקשה לתפוס ובוודאי שקשה לעכל. רוב הזמן אני לא מבינה איך העולם בכלל ממשיך עדיין להסתובב על צירו.

אבל מה שקרה בשבעה באוקטובר לא היה אסון טבע ולא גזרת גורל. זו הייתה תוצאה של מדיניות מופקרת של ממשלה כהניסטית שבראשה אדם חסר בושה וחסר אחריות. בשבעה באוקטובר המשפחה שלי הופקרה, הנגב המערבי הופקר, המדינה שלנו הופקרה. לאסון שקרה לנו יש אשמים, ולמרבה הזוועה האשמים האלה ממשיכים לנהל את המדינה שלנו גם 6 חודשים לאחריו.

♦

הוריי, אורית ורפי, היו לאורך כל חייהם פעילים למען השלום ולמען הדמוקרטיה. בשנות השמונים, כשכהנא נבחר לכנסת, אבי כתב מאמר שבו טען: “אסור להתייחס לכהניזם כאל תופעה פוליטית רגילה… דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה”. הוא נחרד מכך שראש הממשלה שלנו מינה את ממשיך דרכו של כהנא לשר האחראי על המשטרה. 

הוא הפגין בהתמדה ובנחישות נגד ממשלת החורבן הזו, מבלי שידע שהיא עתידה להביא עליו גם את חורבנו הפרטי, שלו ושל משפחתו.

♦

אבל ההפקרות וההפקרה לא הסתיימו ב-7 באוקטובר. מה שקרה מאז חמור לא פחות ממה שקרה באותה שבת שחורה עצמה. 

גיליתי שאין לי מדינה. שברגע האמת, אין מי שיגן עליי, אין מי שרואה אותי, אף אחד לא סופר אותנו. גיליתי את זה בפעם הראשונה בשבעה באוקטובר, והמשכתי לגלות את זה בכל יום שעבר ובו איתי לא חזר. 

והידיעה הזו התחדדה עוד יותר כשאיתי נרצח אחרי 99 ימים בשבי, והיא הולכת ומעמיקה עם כל יום שעובר והחטופים עדיין שם.

♦

כשהבנתי שאיתי נחטף, היה לי ברור – ממש מובן מאליו – שהדבר הראשון שהמדינה שלי תעשה יהיה להחזיר אותו. הרי זה מה שמדינה אמורה לעשות, זו החובה הכי בסיסית שלה – לדאוג לביטחון אזרחיה. אז בטח אחרי שהפקירה אותם להיטבח ולהיחטף, היא לפחות תדאג להחזיר אותם. 

אבל מהר הבנתי שאני צריכה להילחם כדי שהמדינה תממש את החובה הבסיסית הזו שלה. והתחלתי לנהל מאבק על החיים של איתי  שהוא גם מאבק על החיים שלי,  ומאבק על הזהות של המדינה שלנו. על האפשרות לחיות כאן בידיעה שהמדינה דואגת לנו. שלממשלה שלנו אכפת מאיתנו.

הייתי תמימה. לא הבנתי שראש הממשלה שלנו לא מעוניין להחזיר אותם, בגלל שיקולים פוליטיים. לא הבנתי שאנחנו נהפוך לשק החבטות של שופרות הרעל שלו. לא הבנתי שהחיים של אח שלי ושל יתר החטופים פשוט לא מעניינים אותו. 

לא הבנתי שהוא יעשה הכול כדי לסכל עסקה. 

אבל אחרי 6 חודשי מאבק (מחציתם כבר אחרי שאיתי נרצח), אנחנו כבר מבינים. אנחנו רואים שוב ושוב שראש הממשלה לא נותן מנדט מלא לעוסקים במו”מ, שהוא מסכל עסקאות, שהוא עושה פוליטיקה על הגב של החטופים ועל הגב של המשפחות. וזהו, האמת חייבת להיאמר. 

לראש הממשלה אין אינטרס להחזיר אותם. 

תבינו, זה לא שהוא נכשל בלהחזיר אותם, זה לא שהוא לא יכול, זה שהוא לא רוצה! ולכן ראש הממשלה חייב לפנות את מקומו. 

עכשיו!

♦
במשך תקופה ארוכה, ארוכה מדי, נתנו צ’אנס, איפשרנו, האמנו שאולי בכל זאת הם עושים את כל מה שניתן לעשות. הגיע הרגע לומר: עד כאן! אנחנו לא מוכנים יותר לקבל מיסמוס, לא מוכנים יותר לקבל תירוצים ודחיות והצהרות חלולות. 

מי שנירמל את הכהניזם, מי שנירמל את הטילים על העוטף, מנסה עכשיו לנרמל את העובדה שיש בעזה 134 ישראלים חטופים וחטופות. מי שהפקיר אותנו מתייחס אלינו עכשיו כאויבי העם.  

איזו בושה. ראש הממשלה כשל, ראש הממשלה פשע, ראש הממשלה חייב ללכת.

והאמת הזו כואבת. מאוד. איך יכול להיות שהרחובות פה עדיין לא בוערים? 

שהחיים חזרו כביכול למסלולם? 

שהחבורה המופקרת הזו עדיין שולטת בגורלנו? די!  

♦

אני כאן הערב כי אני לא רק הבת של אורית ורפי, ואחות של איתי ואחות של יונתן ושל יובל, ובת לקהילת בארי שנטבחה. 

אני כאן הערב גם כי אני אמא לעילם ולקינן, ואני רוצה להבטיח להם עתיד במדינה הזו. לא יהיה לנו עתיד, לא כמשפחה ולא כחברה, עד שהחטופים והחטופות ישובו הביתה. 

והיום אנחנו כבר מבינים שהחטופים לא ישובו לבתיהם עד שראש הממשלה לא יפנה סופסוף את הכיסא ויילך לבית הפרטי שלו. 

לך ביבי, כדי שהם ישובו. 

ואז נוכל להתחיל להשתקם.

עכשיו.