תפריט
אחד הדברים הנוראיים בלאבד את עידו, הוא זה שעברתי לדבר בלשון יחיד בלבד. אין לי יותר “אנחנו”. זו המשמעות של אובדן.
גם במישור הלאומי אין יותר אנחנו. אין אחדות. הקולות שמבקשים שקט בשם האחדות והביחד והאנחנו הם אותם קולות שרוצים לשוב להתנהל כרגיל ולקרוא לזה ניצחון, כששום דבר עדיין לא בסדר, ואלו הם הקולות שמפלגים את העם.
הם הקולות שיורקים על משפחות חטופים שעבורם השבעה באוקטובר הוא הווה מתמשך.
נוגה פרידמן, שאהובה עידו רוזנטל נהרג בשבעה באוקטובר בקרב הגנה על קיבוץ עלומים, בנאום מול הכנסת 1.4.24
שכול הוא דבר שלא מרפה.
הוא כל הזמן איתי.
עידו, והאובדן שלו, כל הזמן איתי.
אין פגרה מהשכול.
גם בשבי אין פגרה. אבל הממשלה הזו רוצה לנוח. אני מבינה אותם. גם אני רוצה לנוח. אבל אי אפשר. אנחנו במלחמה. ויש שם חטופות וחטופים ויש שם חיילים שממשיכים להיהרג, ועשרות אלפי אנשים מפונים מהבית, והמערכה לא נחה.
ואין שום תוואי לסיום, שלא לדבר על פתרון מציאותי, לא פתרון משיחי ולא פנטזיות על ניצחון מוחלט. ובהעדר אופק של פתרון ארצי, מדיני, לרב המכריע של אזרחי המדינה אין יותר תקווה.
חברי כנסת יקרים, אם אתם רוצים פגרה, תתפטרו. ויפה שעה אחת קודם. הרסתם מעל ומעבר לכל מה שניתן היה להעלות על הדעת, ואם היתה בכם שמץ של תחושת אחריות, הייתם עוזבים אותנו לנפשנו.
♦
אחד הדברים הנוראיים בלאבד את עידו, הוא זה שעברתי לדבר בלשון יחיד בלבד. אין לי יותר “אנחנו”. זו המשמעות של אובדן.
גם במישור הלאומי אין יותר אנחנו. אין אחדות.
הקולות שמבקשים שקט בשם האחדות והביחד והאנחנו הם אותם קולות שרוצים לשוב להתנהל כרגיל ולקרוא לזה ניצחון, כששום דבר עדיין לא בסדר, ואלו הם הקולות שמפלגים את העם.
הם הקולות שיורקים על משפחות חטופים שעבורם השבעה באוקטובר הוא הווה מתמשך. הם הקולות שרוצים ששכולות כמוני יישארו בבית כדי להעלים עין מהמחירים ששילמנו.
אין יותר אנחנו כבר זמן רב, הוא התפרק ונשבר ואבד, אבל כולנו צריכים כעת לייצר אנחנו חדש על בסיס הסכמות עקרוניות מחודשות. הסכמות על אופי המדינה הזו, מה היא מסמלת וכיצד ניתן לחיות בה. זה חייב לקרות בבחירות.
חשוב לי גם לומר כאן בקול גדול, שההרס והעוני והרעב בעזה הם זוועה. ולא, זה לא מגיע שם לכולם. ואסור להתגאות בקריסה מוסרית שחוגגת דם, דם ועוד דם, במעגל נקמה שאין לו סוף.
אוי לו לציבור שאסור להביע בו חמלה אנושית, כזו שמתעלה מעבר לשייכות השבטית ומעבר להנהגות גבריות שהפתרון שלהן לאלימות ולהשפלה שחווינו, הוא רק עוד ועוד הרס וכח. ואוי למדינה שחונקת את האפשרות של האזרחים להפגין נגד פעולות הממשלה. ומפעילה כנגד אזרחיה כוח ועוד כוח.
♦
הממשלה שנבחרה כאן היא כושלת ואיומה, אבל גם העם פה לא משהו. נכון שהשבעה באוקטובר טלטל את כולנו, לא רק את כל אלו שנפגעו באופן ישיר, ונדרש לנו זמן לעכל, מי כמוני יודעת.
אבל עכשיו, כשבחלקים גדולים של המדינה היום יום כבר מאפשר לדמיין איזה קצה נורמליות, אסור לנו להישאב לתוך השגרה המדומה הזו ולהשלים איתה.
אני מתחננת בפני כל אזרח ואזרחית שמבינים שמי שעמד בראש המחדל איבד את המנדט לשלוט,
עבור כל מי שאיבדו כמוני את אהוב לבם, עבור החטופות והחטופים, המפונים והעקורות, נשות המילואים וההורים שעדיין לא ישנים בלילה – אל תשאירו אותנו לבד. כבר הפסדנו כל כך הרבה.
