“השיניים שלי נשברו, הדם זרם בכל מקום. אבל אני לא אפסיק להפגין. להפך”

הסיפור של הפצועים מאלימות השוטרים ומהמכתזיות הוא מסיפורי הגבורה המחזקים ביותר. כשאודי אורי שנפגע בכיוונון ישיר ממכתזית בעיניו ואחת מהן בסכנת עיוורון מוסר מבית חולים:

״צאו לרחובות, אל תפסיקו, אל תמצמצו! אבוי לנו אם יעברו חוקי הדיקטטורה. אני נותן באהבה עין בשביל לשמור על ישראל דמוקרטית וחופשית״

כשביום ביטול עילת הסבירות, אלמוג להב, אם צעירה, ומובילת מחאה מרעננה, מוטחת על הכביש על ידי 4 שוטרים ששוברים את גבה והיא ממשיכה להגיע על כסא גלגלים להפגנות ואף להוביל אותן:

כשאנחנו רואים בכל הפגנה את אסף שפיר ממשיך לצלם ולתעד אותנו כאילו לא חטף פגיעה ישירה בפניו מזרנוק של מכתזית באותו לילה (והתייצב שוב להפגין מייד בהפגנה הקרובה)

כשאודי סלנט שהמשטרה נכנסה לביתו ולקחה אותו לחקירה, ככה סתם, בלי כל עילה אומר:

״אנחנו נלחם ואנחנו נפגין כל עוד נוכל. כל יום שעובר הדיקטטורה משתלטת עלינו. אין לנו ברירה אלא להלחם!״

אין לנו ברירה אלא להקשיב להם וללכת בעקבותיהם ובעקבות עוד עשרות ומאות שהפציעות והמעצרים לא הפסיקו את המאבק שלהם והם מורים לנו את הדרך.

עד שננצח!