“מחיצה בכיכר בעיר היא צלם בהיכל”

ד”ר תומר שדמי, מומחית למשפט, טכנולוגיה וזכויות אדם תושבת תל אביב, בטור אישי על החוויה הקשה שעברה בעיר, ביום הכיפור האחרון

יום כיפור האחרון בתל אביב היה כמו מחט מלובנת בנשמה שלי. מחיצה בכיכר העיר, הפרדה בין סוגים שונים של בני אדם, במרחב הציבורי, היא צלם בהיכל. ועוד ביום בו רוח גדולה בדרך כלל יורדת על העיר. גם לחילונים יש קדושה, כן, תתפלאו. והיא חוללה ביום כיפור הזה.

יש לי צעקה שתוקה בגוף, ואני חייבת להוציא אותה כדי שלא תצטבר עוד מוגלה. המוגלה אגב, כבר מצטברת ומתחילה לנזול (סליחה ילדים על העצבים היום בבוקר, אתם ואבא לא אשמים – לפחות לא הפעם. אבל יש אשמים, ואיתם יש לבוא בחשבון).

יום הכיפורים הזה פגע בי עמוקות, כמו מחט מלובנת לתוך הנשמה. יום כיפור בתל אביב הוא היום האהוב עלי בשנה. היום בו כל הקצוות שבי מתחברים, ואני מרגישה ליממה אחת בהלימה עם העולם. הפנימי שלי והחיצוני פתאום הם אחד.
יום כיפור בקיבוץ בו גדלתי היה יום קשה. החיטה אולי צמחה שם שוב אחרי המלחמה, אבל לא הרבה דברים מלבדה. בערב יום כיפור כולם היו מביטים שתוקים בתמונות של הבנים שנפלו במלחמה, ונתלו לכבוד יום כיפור בלובי של בית-העם. אצלי בלב הייתה אז חרדה גדולה, שתוקה גם היא. מי למוות ומי לחיים. לא ידעתי לאן להוליך את המועקה והחרדה מהיום הזה. לצום עם אמא היה פתרון לא רע: גם הסחת דעת מהאימה, גם מרזה וגם נותן תחושה של שליטה עצמית. בגיל 12 זה היה פתרון טוב. אבל המועקה הייתה מועקה, והרוח כמעט ולא נשבה.

ואז הגעתי לתל אביב. וביום הכיפור הראשון בעיר הייתי הלומת אושר.
ביום כיפור בעיר נשברות ההיררכיות, המחיצות, הבהילות, התועלתנות, ושקט גדול יורד על העיר. הרמזורים ממשיכים להתחלף אבל תינוקת דוהרת לה וצוחקת על בימבה באיילון, חבורות מתהלכות ומתיישבות על הכביש בצומת הכי סואן ומדברות. הרמזור מתחלף לו והופך ללא רלבנטי. מה שרלבנטי הוא אנשים משוטטים, מביטים, ניפגשים, מדברים, בלי יעד, בלי ארנק. ילדים סופסוף בלי הורים, חוקרים את העיר. ציוץ ציפורים נשמע באמצע דרך נמיר, ועורב גם. המבט פתאום מופנה לקנה מידה אנושי, לצמח המטפס על קיר הבניין, לציוץ הציפור, לחבורת הילדים שחולפים במהירות על אופניהם ומתלבטים לאן לפנות. כמו בקיבוץ, אבל לא באמת. כי יש כאן עיר בתוך השקט הזה. יש עושר אנושי, ומגוון. המון פנים, תובנות ומפגשים שרק ממתינים להפניית המבט. זה יום של חופש עמוק, רדיקלי, של הרמוניה שפתאום נראית מן האפשר, בין אנשים לבין עצמם, בין אנשים והעולם. שקט גדול שיורד על הכל ואיתו רוח גדולה.

שנה שלמה אני מחכה ליום הזה. מוצאת לי את הספר המתאים להלך הרוח של הרגע הנוכחי שימשוך אותי למעלה. קונה לי ולילדים מתנות וצידה לחג ב”תולעת ספרים” בכיכר. מעיפה מבט על ספרי השירה שעל המדף בבית, שלא פתחתי מגיל 20 ושולפת אחד, שיהיה מוכן למקרה הצורך. מוציאה ממדף אחר ספר של לווינס שנשאר מיותם מהיום בו סיימתי את הדוקטורט והינה שוב הגיע זמנו. פורשת מפה לבנה על השולחן, מבשלת לנו ארוחה מפסקת, מוקדמת, מוגזמת, עם יין, תפוח בדבש רימונים ולפעמים גם חברים. ואז שקט מתחיל לרדת על העיר. ויוצאים לטיול והיממה הזאת שנה אחרי שנה, ממלאת אותי בעדינות, יראה בונה, רוח וחסד לשנה שלמה.

יום הכיפורים התל אביבי, או החילוני, השקט, האנושי והחופשי באופן עמוק, התפתח כנראה משילוב של החשיבות שגם חילוניות מייחסות ליום הזה, יחד עם סובלנות והתחשבות אזרחית עמוקה, של ערביות ויהודיות חילוניות, שגם בלא חוק יצרו את התנאים – שאיפשרו לקסם הזה לצמוח.

השנה, ננעצה לי מחט מלובנת בנשמה. אלוהים יודע כמה הייתי צריכה את יום הכיפור הזה. דווקא השנה. את השקט והרוח האלו, שיאפשרו לי לעבד את השנה האחרונה, ולהתחיל חדשה. אחרי שנה של טלטלות, של מאבקים, שנה בה הקרקע לא הפסיקה לרעוד מתחת לרגליים. שנה בה נחשפו אמיתות רוטטות על החיים כאן. שנה בה כל מה שאני מאמינה בו, כל מה שאני רוצה ושואפת אליו נדרס ברגל גסה. שנה בה גזענות, עליונות יהודית, שחיתות עמוקה, נקמנות, דורסנות, מחיקה של כל מי שאחר, יצאו מהמחשכים והפכו להיות מדיניות הממשלה. מדיניות המדינה. איזו בושה. איזו חוצפה. כמה זעם. אבל זו גם שנה בה סופסוף כל הצללים הללו שהוסתרו מתחת לשפתיים זולגות הדבש, יצאו מהמחשכים, ואי אפשר יותר להכחיש אותם. כי יש רע ויש טוב. יש אמת ויש שקר. ויש סוף סוף אומץ להצביע עליהם. ביחד. להשמיע קול, להילחם ביחד כדי שיהיה טוב. אבל כדי להילחם יש צורך גם באיים של שקט, של חסד, של רוח. כמה חיכיתי ליום הכיפורים הזה.

כיכר המדינה. לא ניתן למשיחיות קיצונית להשתלט על המרחב הציבורי 👊🇮🇱 pic.twitter.com/Z8RUJ3JCVM

— Orly Harel (@OrlyHar) September 25, 2023

ואז יצאתי לטיול של הערב, עם גוני שלי בן ה-7 והקורקינט שלו, שהתרגש כל כך לרכיבה המשותפת עם חברים, ועם ניקה הכלבה. והזמן האהוב מייד חזר. כבישים ריקים, חבורות של ילדות וילדים, פטפוטים ושקט טרי. אבל בלב קיננה דאגה טורדנית, שעצם קיומה עיצבן אותי, שכן היא הזכירה את המאבק והעימות שקורע את החיים שלנו כאן. היא הזכירה את כל מה שלרגע אחד, לזמן אחד בשנה, רציתי להתעלות מעליו בעודי צועדת עם גוני בערב שרק ירד.

ככל שהתקרבתי לכיכר המדינה, הכיכר היחידה שיש באזור, שגם היא הפכה לאתר בנייה, החשש עלה וגדל, וכך גם התפילה בלב. אבל אז הגענו לכיכר וראינו שהיו כאלה שגם ביום הזה לא התגברו על היצר, והציבו מחיצה בלב הכיכר. שמו בדים ומחסומים בניגוד למה שבית המשפט העליון קבע רק כמה שעות קודם לכן. שמו מחיצה שתפריד בין סוגים של בני אדם. מחיצה שכל כך הכרחית כי כמו שהרב המהולל שלמה אליהו אמר “אישה מסיחה את דעתי.” רק כותבת את זה, וזעקה עצומה זורמת לי בוורידים במקום דם.

אין סוף לזעם שלי, לפליאה שלי, איך נוצרים תנאים הגורמים לאנשים כמו הרב אליהו להעלות בדעתם שזה לגיטימי, לדרוש מאחרות לזוז, להציץ מאחורי וילונות, חרכים, לעלות לקומה השנייה, להסתתר, רק כי עצם קיומן בעולם גורם לכבוד הרב “הסחת דעת”? אלוהים אדירים! איפה האדם הזה התחנך? מאיפה צומחת כזו תחושת אדנות? כזו תחושה של אני ואפסי עוד? כזה עיוורון לקיומם של אחרים? לקיומם של זכויות של אחרות? איך הוא לא מתבייש? איך הם לא מתביישים. וזו אותה אדנות, ועיוורון, ורוע, והפרת חוק שהביע בן גביר שאמר שזכויות התנועה של הוד רוממתו גוברות על כל זכויות האדם של מיליוני פלשתינאים. או של שר אוצר, שלא מתבייש לדרוש שאישתו לא תשכב ליד אישה ערבייה בבית החולים. אלוהים אדירים!

כיכר המדינה. תפילה בהפרדה. מפגינות נכנסו לעזרת גברים, אבל אין גברים בעזרת נשים. פה אין התלהמות של משיחיסטים אז כרגע הכל שקט pic.twitter.com/Pe9aWCXrZb

— Roee Bar-On Rotman 🟣 🏳️‍🌈 🇵🇸 (@roee_r) September 24, 2023

עכשיו האמצעים האלו, ההצדקות האלו, המחיצות האלו, נמצאות בלב המרחב הציבורי. פה בכיכר שליד הבית. ורק אתמול בית המשפט העליון קבע שהמחיצה הזאת היא לא חוקית. והם הציבו אותה בכל זאת. דווקא. כהפגנה. כפגיעה ביום בו בני ישראל מבקשים רחמים וסליחה, הם מתעקשים על פגיעה עמוקה שבין אדם לחברו, וגם בין אדם למקום. כן, המקום. ורק 50 מטר לכל אחד מהכיוונים, בלב העיר העברית הראשונה יש עשרות בתי כנסת. לא פחות. בתי כנסת שהמימון של כולנו, מאפשר להם לבנות מחיצות מפוארות שממלאות את כל החלל, ומסתירות היטב את כל בני האדם מסוג “אישה”. אבל זה לא מספיק להם. הם התעקשו להציב מחיצה בלב העיר, בלב הכיכר. בלב המרחב. הם יודעים שזה יפגע ברוב תושבי השכונה. הם יודעים שזה בניגוד לפסיקת בית המשפט. אבל דחוף להם להפגין את האדנותיות, את העליונות היהודית שלהם. ואני מתמלאת בכעס, בעצב נורא, הלב שרצה לגעת ברוח צונח למעמקים.

אבל אני עם גוני והוא כולו נהרה וכולו ציפייה למפגש הקרוב עם חברים, לרכיבה, לעיר ששינתה פתאום את פנייה לטובה. אז אני שותקת. ואז אני רואה ניידת משטרה, ליד המחיצה. ואני מתעצבנת, כי זה עוד תזכורת למאבק, וגוני תמיד חשש משוטרים, אז בכלל מתבאסת. אבל אז מזכירה לעצמי שאני אזרחית ולא נתינה, וכדאי גם שגוני יבין את זה, ולא יחשוש. והמשטרה הרי כאן, אני חושבת, כי המשטרה יודעת שיש כאן פיל בכיכר, שקורה כאן משהו לא חוקי. אז אני פונה לשוטרים ואומרת להם, “ראיתם שיש כאן מחיצה, אתם יודעים שזה בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון?”, והשוטרים אומרים לי “אנחנו לא מתערבים”. והמילים האלו לא מצליחות לצאת לי ממחזור הדם. למחרת, הם דווקא כן התערבו, וכאשר כמה שכנות ביקשו להסיר את המחיצה, השוטרים הרחיקו אותן, על המחיצה הם דווקא שמרו היטב.

אז אחר כך, כל יום כיפור שלי ושל רבות ורבים כמוני, עבר בזעם, בעצב עמוק. עם שוטרים ש”לא מתערבים” או לפחות לא מתערבים לטובת שמירה על פסיקת בית המשפט והגנה על זכויות, אלא לכל היותר לטובת מחיצות, שהציב מיעוט תיאוקרטי שמבקש לדרוס את כל מי שאינו הוא ו”מסיח את דעתו”. אז גם ביום כיפור, לא היה לי הפעם את השקט, העדינות והרוח שמאפשרים לנשום ולהמשיך אחר כך במאבק כדי שיהיה פה טוב. אולי גם זו הייתה אחת מהמטרות של כל המהלך.

והמחט המלובנת הזאת, עוד הסתובבה וחרכה את הנשמה, כשיצא יום הכיפור וקראתי מה כתבו כמה מחבריי שומרי המצוות המלומדים, אלו המתונים בעיני עצמם, שתמיד תמיד רואים “את שני הצדדים”, עלאק. כשכל זה התחיל וחבורת הגברים הפונדמנטליסטים שהקימו ממשלה, הכריזו על הצורך לשרוף כפרים והכריזו מלחמה על הדמוקרטיה והפרדת הרשויות, ועל הזכויות של כל מי שהוא לא הם, כמה מאותם מתונים בעיני עצמם שתקו. מילאו פיהם מים. על הדמוקרטיה, כך הרגשתי, קצת פחות חשוב להם להגן. הם כן אמרו שאנחנו היסטריים. שאנחנו רואות צל הרים כהרים. הם כן הצביעו שוב, כהרגלם, “על קיצונים משני הצדדים”, והדגישו שהם, התגלמות המתינות עלי אדמות, הם שעומדים כחיץ ביניהם. ושוב הם קבעו שאין אמת אחת, ומהמפגינים הם בכלל “אלימים”, ובכלל, עדיף שכולנו פשוט נרגע. כל שלוות הרוח הסטואית הזו שלהם הופרה, כאשר רק הנצו כוכבים ראשונים לאחר יום כיפור. אז הם יצאו בחמת זעם כנגד “הפורעים” בכיכר דיזנגוף שהעזו לדרוש סילוק של מחיצה. שוב העיוורון והאדנות, ושוב הם מורחים עליהם דבש, כדי שדבריהם יחליקו במתינות בגרון שלנו, ולא נבחין בעוקץ שנתקע ישר במיתרי הקול. כאילו לי ולשכמותי אין קדושה משלנו. כאיל לנו אין ציוון. אין זכויות. אין רגשות. אין רוח. רק להם. ו”מה הבעיה עם קצת מחיצות? מה אתן עושות בכלל עניין?” “תכבדו” הם אומרים. שהרי אם מישהו היה מקים לו בלב העיר מחיצה המפרידה בין בני אדם שעירים לקרחים, והיה פוקד על השעירים לעמוד מאחורי מחיצה שהרי “הם מסיחים את הדעת” או סתם מפריעים בעצם קיומם החצוף והפתייני לעבודת הקודש, והמשטרה הייתה “לא מתערבת” ולכל היותר מרחיקה שעיר סורר שהעיז לתבוע את זכויותיו, אלו המתונים היו מזדעקים להם ראשונים. אבל פה זה רק נשים, והמחיצה הרי רק עשוייה מבד או דגל, ו”אתם הרי אוהבים דגלים, לא?”

יום הכיפור הזה היה קשה, אבל אולי המגילה הארוכה הזאת תשכח אצלי קצת את הזעם והעצב, כי השמעת הקול מרפאת, משחררת, בוראת ומייצרת מציאות. הקול שלי אולי צורמני לעיתים, חזק באופן מטריד, “מסיח את הדעת” של הרב אליהו וחבריו, אבל רק כשאני מפעילה אותו אני מרגישה חיה. אנחנו לא מפחדות. טוב, אולי קצת מפחדות, אבל כמו שלמדתי מרון חולדאי ב”האחת”: ברור שמפחדים! אבל זה לא אומר שלא פועלים.